מתוך: ליל ה- 20 (מחזה) / יהושע סובול
עקיבא: בקושי שלושים מושבות מסכנות, ואיזה שישים אלף יהודים בכל הערים והכפרים, אתמול ישבתי ודפדפתי בלוח.. בעוד שבועיים השניים בנובמבר. התאריך גיחך אלי מין גיחוך פאטאלי, מין שמחה לאיד: הצהרת בלפור... איזה תקוות היו... הנה הנוער היהודי יקום, יבוא בהמוניו. הנוער היהודי ממשיך לחיות חיים טובים בווינה, בברלין, בלמברג, בצ'רנוביץ.
אפרים: חיים טובים מאד! הם חיים בגן עדן של שוטים. הם אינם מרגישים שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם.
עקיבא: אנחנו מסתירים מעצמנו את האמת! היום הרמתי את ראשי והסתכלתי: הרים ריקים ושוממים עד האופק ואנחנו מושלכים על איזה הר... באירופה מתרחשים דברים אדירים, העולם מתהפך, ואנחנו עקרנו את עצמנו מלב הדרמה העולמית והתגלגלנו לאיזו פינה ריקה ועקרה. הפינה הכי נידחת ביקום.
אפרים: נכון. אתה מעדיף חיים נוחים? אני רוצה בחיים של סכנה!
עקיבא: אנחנו צריכים לקום מחר בבוקר ובמקום להעמיס את המטלטלים על האוטומובילים ולצאת למנסורין להתכתש עם אריסים מוכי כינים על איזו חלקת טרשים אנחנו צריכים לקום כאיש אחד, לחצות את סוריה, לחצות את הקווקז ברגל וללכת לרוסיה. המעשה הגדול מחכה לנו שם.
אפרים: ללכת לרוסיה?! אנחנו עזבנו את אירופה, טרקנו בפניה את השער הראשי, ואתה מציע לנו לחזור אליה דרך כניסת המשרתים... אירופה היא אכזרית וברברית, והיא מסוגלת לברוא רק תרבות סנטימנטלית. התרבות האירופאית לא מכירה את הבודד.
משה: ואנחנו?
אפרים: מה אנחנו?
משה: אנחנו מכירים את הבודד? מה אנחנו בארץ?
אפרים: אנחנו מחזיקים בידיים תקווה משיחית של עם שלם, של אנושות שלמה! מה אנחנו רוצים להקים פה: עוד מקום ישוב ליהודים? משהו שאינו עולה ואינו נופל מהיישוב היהודי בווינה? שאיננו פותר את השאלה? יותר מהגטו היהודי בברדיצ'ב?
עקיבא: נו: אדרבא! מה קורה בארץ? על רוב המחנות שורה היום רוח של עצב. שיממון. אדישות. ירידה. ריקנות.
אפרים: זה כל מה שיש? ואיפה השיחה, ומה עם השירה, הריקודים עד אמצע הלילה, המעבר הנורא לחיי עבודה, כיבוש הלשון... זאת מהפיכה חברתית מתוך האינדיבידום, אנחנו מנהלים מלחמת תרבות בכל היישוב היהודי בארץ, כמות שהוא היום!
עקיבא: סימנים קלושים של חיי חברה. אנשים עוזבים יום-יום את המחנות, עוברים העירה. אל הקבלן הפרטי. אל חוסר הטעם והטמטום של המסיבה העירונית. אל העיר! מחפשים את האור... מתברגנים, אפרים! הנפש יוצאת להתברגן, ולבנטיניות של הארץ מזרזת את התהליך! ואיזה פרצוף היא נותנת לאנשים!
נחמה: בכל זאת יש נקודת אור: דגניה...
עקיבא: דגניה, דגניה, דגניה! דגניה היא פרח אקזוטי. לדגניה באים והולכים, אבל רוח דגניה לא חיה בדור...
אפרים: למה ללכת לדגניה. קחו אותנו. קחו את הסעודה בצוותא אחרי יום מפרך בכביש.. קחו את הדברים הנקלים: צלחת, כף פרוסת לחם... אלה הצינורות שבהם זורמת אלינו הארוטיקה העולמית. אנחנו יצרנו משהו שהתרבות האירופאית איבדה מזמן: שולחן מזבח של קומונה... הסעודה... אני יודע: כל אלה עדיין רק התחלות, ניסיונות, המעשה שלנו יחדל להיות סתם ניסיון רק ברגע שהוא יעמוד בתוך ממשות של עם. אנחנו נגאל את עצמנו ואת הארץ רק אם נהיה ליצר הדור.
נפתלי: אתה לא דורש יותר מידי? איך אני אסתדר עם יצר הדור, כשעם היצר הקטן שלי עוד לא מצאתי שפה משותפת...
[מכל העברים גוערים בו: "נפתלי"! "באמת"... וכו']
נפתלי: לא, באמת: מה אתם רוצים? אני לא יודע: אלוהים לוקח עם שלם, מפזר אותו בכל העולם, בלי שום סיבה, משמיד פה ושם כמה רבבות... לא רואים דרך, לא רואים מוצא... פתאום לוקח מספר בחורים ובחורות, מטלטל אותם בחזרה לארץ האבות, ולכו תתחילו הכל מהתחלה! אני לא מבין! מאין הוא רוצה שניקח את הכוח?
אפרים: מתוך ההכרח!
עקיבא: בקושי שלושים מושבות מסכנות, ואיזה שישים אלף יהודים בכל הערים והכפרים, אתמול ישבתי ודפדפתי בלוח.. בעוד שבועיים השניים בנובמבר. התאריך גיחך אלי מין גיחוך פאטאלי, מין שמחה לאיד: הצהרת בלפור... איזה תקוות היו... הנה הנוער היהודי יקום, יבוא בהמוניו. הנוער היהודי ממשיך לחיות חיים טובים בווינה, בברלין, בלמברג, בצ'רנוביץ.
אפרים: חיים טובים מאד! הם חיים בגן עדן של שוטים. הם אינם מרגישים שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם.
עקיבא: אנחנו מסתירים מעצמנו את האמת! היום הרמתי את ראשי והסתכלתי: הרים ריקים ושוממים עד האופק ואנחנו מושלכים על איזה הר... באירופה מתרחשים דברים אדירים, העולם מתהפך, ואנחנו עקרנו את עצמנו מלב הדרמה העולמית והתגלגלנו לאיזו פינה ריקה ועקרה. הפינה הכי נידחת ביקום.
אפרים: נכון. אתה מעדיף חיים נוחים? אני רוצה בחיים של סכנה!
עקיבא: אנחנו צריכים לקום מחר בבוקר ובמקום להעמיס את המטלטלים על האוטומובילים ולצאת למנסורין להתכתש עם אריסים מוכי כינים על איזו חלקת טרשים אנחנו צריכים לקום כאיש אחד, לחצות את סוריה, לחצות את הקווקז ברגל וללכת לרוסיה. המעשה הגדול מחכה לנו שם.
אפרים: ללכת לרוסיה?! אנחנו עזבנו את אירופה, טרקנו בפניה את השער הראשי, ואתה מציע לנו לחזור אליה דרך כניסת המשרתים... אירופה היא אכזרית וברברית, והיא מסוגלת לברוא רק תרבות סנטימנטלית. התרבות האירופאית לא מכירה את הבודד.
משה: ואנחנו?
אפרים: מה אנחנו?
משה: אנחנו מכירים את הבודד? מה אנחנו בארץ?
אפרים: אנחנו מחזיקים בידיים תקווה משיחית של עם שלם, של אנושות שלמה! מה אנחנו רוצים להקים פה: עוד מקום ישוב ליהודים? משהו שאינו עולה ואינו נופל מהיישוב היהודי בווינה? שאיננו פותר את השאלה? יותר מהגטו היהודי בברדיצ'ב?
עקיבא: נו: אדרבא! מה קורה בארץ? על רוב המחנות שורה היום רוח של עצב. שיממון. אדישות. ירידה. ריקנות.
אפרים: זה כל מה שיש? ואיפה השיחה, ומה עם השירה, הריקודים עד אמצע הלילה, המעבר הנורא לחיי עבודה, כיבוש הלשון... זאת מהפיכה חברתית מתוך האינדיבידום, אנחנו מנהלים מלחמת תרבות בכל היישוב היהודי בארץ, כמות שהוא היום!
עקיבא: סימנים קלושים של חיי חברה. אנשים עוזבים יום-יום את המחנות, עוברים העירה. אל הקבלן הפרטי. אל חוסר הטעם והטמטום של המסיבה העירונית. אל העיר! מחפשים את האור... מתברגנים, אפרים! הנפש יוצאת להתברגן, ולבנטיניות של הארץ מזרזת את התהליך! ואיזה פרצוף היא נותנת לאנשים!
נחמה: בכל זאת יש נקודת אור: דגניה...
עקיבא: דגניה, דגניה, דגניה! דגניה היא פרח אקזוטי. לדגניה באים והולכים, אבל רוח דגניה לא חיה בדור...
אפרים: למה ללכת לדגניה. קחו אותנו. קחו את הסעודה בצוותא אחרי יום מפרך בכביש.. קחו את הדברים הנקלים: צלחת, כף פרוסת לחם... אלה הצינורות שבהם זורמת אלינו הארוטיקה העולמית. אנחנו יצרנו משהו שהתרבות האירופאית איבדה מזמן: שולחן מזבח של קומונה... הסעודה... אני יודע: כל אלה עדיין רק התחלות, ניסיונות, המעשה שלנו יחדל להיות סתם ניסיון רק ברגע שהוא יעמוד בתוך ממשות של עם. אנחנו נגאל את עצמנו ואת הארץ רק אם נהיה ליצר הדור.
נפתלי: אתה לא דורש יותר מידי? איך אני אסתדר עם יצר הדור, כשעם היצר הקטן שלי עוד לא מצאתי שפה משותפת...
[מכל העברים גוערים בו: "נפתלי"! "באמת"... וכו']
נפתלי: לא, באמת: מה אתם רוצים? אני לא יודע: אלוהים לוקח עם שלם, מפזר אותו בכל העולם, בלי שום סיבה, משמיד פה ושם כמה רבבות... לא רואים דרך, לא רואים מוצא... פתאום לוקח מספר בחורים ובחורות, מטלטל אותם בחזרה לארץ האבות, ולכו תתחילו הכל מהתחלה! אני לא מבין! מאין הוא רוצה שניקח את הכוח?
אפרים: מתוך ההכרח!
No comments:
Post a Comment