חברה אלטרנטיבית

חברה אלטרנטיבית
מאת דוד וינדהולץ

מבוא

מעל שלושים שנה אני בארץ. מאז שעליתי אני פעיל בתנועות חברתיות ופוליטיות. זה התחיל כשהיכרתי את קטמונים, בירושלים, כשהייתי סטודנט בפיסיקה מטמתיקה. ההיכרות הזו גרמה לי לשנות מקצוע, לחינוך, ולהתחיל לעבוד ב"שכונות". הצטרפתי לפרוייקט הדירות. גרתי בקטמונים וניסיתי יחד עם קבוצה של ישראלים ועולים, לשנות את המציאות של השכונה. תודעה חינוכית ופוליטית. שכונות ושטחים, כל אחד בנפרד ושניהם ביחד.

שלושים שנה ניסיתי לשנות מבפנים, כולל ניסיון לעבוד בחברה למתנ"סים, בה ראיתי ארגון שניתן לעשות שינויים חברתיים- פוליטיים מבפנים. שלושים שנה וראיתי איך מתרחקים מכל החלומות והאידאלים שרציתי. איך החברה נהפכת ליותר ויותר אינדיבידואליסטית, חומרית, צרכנית, רכושנית, תחרותית. כאיש חינוך ראיתי איך מתרחקים מתפישות של יצירת אדם ליצירת אזרח טוב, צרכן טוב. הבסיס של החינוך הוא הפחד, כשאני ניסיתי לחנך באמצעות האהבה.

במשך הרבה שנים התווכחתי עם הבנים שלי שניתן לשנות מבפנים, והם, כנראה עם תובנות טובות ממני, מיד ראו שאי אפשר. חשבתי שכל החינוך שנתתי להם התמוגג. כל המעורבות החברתית והפוליטית שאני הייתי מעורב בהן, נימאס עליהם. פחדתי שיהיו בני אדם מנוכרים מהסביבה, מהאחר, מהמצוקות הקיימות, מההרס הסביבתי, חברתי, כלכלי, פוליטי. אבל, ההפך הוא הנכון. הם מצאו את דרכם, בלהתרחק מהחברה הנוכחית, מכל גורם המריח פוליטיקה וכוח. הם חיפשו דרכם וממשיכים לחפש.

בחיפוש הזה אני הצטרפתי. השתכנעתי מטיעוניהם. הסתכלתי על ההיסטוריה האישית שלי ושל הדור שלי והבנתי שהכוחות הפנימיים של החברה ושל האליטות השולטות בה חזקים יותר מכל דבר אחר. הם כמו בולדוזרים הורסים כל ניסיון של מרד. ברוב, במניפולציות מתוחכמות ביותר, כך שרק כשהמרד מחוסל, הוא שם לב לכך. הם מצרפים את המרד לזרם המרכזי, כמו בוקר שעולה על סוס פרוע ומאלף אותו.

חמש שנים אני מחפש את הדרך, אוסף כוחות, כדי ליצור משהו אחר. בודק כל מה שעשיתי בשנים עברו ומה יוצרים היום אנשים אחרים. מאז שעברתי לצפון, לגליל, תחושות אלו גברו עוד יותר. התחזקו, בלראות שפה יש הרבה ניסיונות בודדים ליצור משהו אחר. הן ברמה האישית, המשפחתית והן ברמה הקהילתית. קיבוצים שמשנים את פרצופם ומנסים ללכת קדימה עם עקרונות הומניסטיים. קהילות אקולוגיות, בודדים שבונים בתים וסביבה אקולוגית, זוגות שמחנכים את ילדיהם בבית ובמסגרות לא פורמאליות, בודדים שמחפשים במצפים או בקהילות אחרות, למצוא את דרכם. יש הרבה חיפוש בצפון. שמעתי על כך בנגב. כשאתה נכנס לעניינים, אתה שומע עוד קבוצה ועוד קבוצה. דרך חבר בשומר הצעיר, אני שומע על ניסיונות חדשים של גרעינים. להקים משהו אחר, חדש-ישן.

אבל, כל אחד מהניסיונות האלו נשאר בבדידותו, בלי ליצור מגע עם ניסיון אחר. כל אדם, כל קהילה, נלחמים לבד, על קיומם ועל זכותם להיות שונים. אנחנו מהווים אלפים, עשרות אלפים בני אדם, שלא מרוצים עם מה שקורה מסביבנו ומחפשים אלטרנטיבה. חלק מאיתנו כבר מיישם את דרכם ושינו את צורת חייהם, חלק בדרך וחלק מחכה , מתבונן, מחפש.

הצעתי היא להקים תנועה, מרכז, המאחד את כל האנשים והקהילות האלו, הקיימות ושבדרך, כדי לחשוב ביחד, לברר דרכים אחרות, ליצור דיאלוג. תנועה זו צריכה לאסוף את כל הניסיונות הקיימות לקיום חברה חדשה, אלטרנטיבית כדי שנלמד אחד מהשני, כדי שנבחן את דרכנו ונשפר אותה, כדי שאלו שירצו לבנות את דרכם באופן יחיד או בקהילות לא יצטרכו לעשות את כל הדרך. "צעיר אחד נכנס ליער ענק ועמוס עצים. הלך מספר ימים עד שגילה שאיבד את הדרך. אחרי זמן מה פגש הצעיר באיש מבוגר ושמח. אדוני, אתה בגילך בטח הרבה זמן ביער, אולי תגיד לי איך לצאת ממנו, שאל הצעיר. אתה צודק, אנא המבוגר, אני הרבה זמן ביער, אבל לצערי אינני יכול להגיד לך את הדרך שיוביל אותך אל חוץ היער, אבל אני יכול להגיד לך איזה דרכים לא יובילו לשם!!!". אנחנו יכולים לעשות עוד צעד קדימה להראות איזה כיוונים יכולים להוביל לחוץ ליער.


תנועה זו צריכה להיות חסרת אגו. אסור לנו ליפול בטעויות שנעשו עד כה. תנועה כזו לא יכולה לצבור כוח פוליטי או כלכלי, מכוון שאז היא תבנה על פי מודלים שאיננו רוצים בהם. אסור לנו לרצות להתעלות על אחרים. תנועה זו צריכה להיות אך ורק מרכז לייעוץ, החלפת רעיונות, דיאלוג. היא לא תכפה על היחיד או על הקהילה איך להתנהג. אסור לה לחשוב שיש לה את הדרך האמיתית, מכוון ש
אין דרך נכונה!
יש דרכים עם לב ודרכים בלי לב.
אם לדרך שלך יש לב, תמשיך בה
ואם לא תעזוב אותה!!!
(קרלוס קטניאדה)

תנועה כזו תציע כיוון של חברה. חברה זו תבנה על בסיס מערכת פוליטית-כלכלית "אפשרית", בה אין ריכוזיות של כוח פוליטי, כלכלי, משפטי, חינוכי, בריאותי, תרבותי. אני מאמין שריכוזיות של כוח בסופו של דבר מביא לשחיתות, לאובדן האנושיות שבנו, לניסיון להישרדות המערכות והאליטות השולטות בכל האמצעים. החברה החדשה תבנה על תפישות שונות של המושגים של דמוקרטיה, שלטון הרוב, מפלגות ופרלמנטים ושל כלכלת שוק, מרקטינג וצרכנות. חברה זו מבוססת על פיזור של הסמכויות הפוליטיות, של תהליכי קבלות החלטות על פי קהילות, של פרלמנט מייעץ, של צרכנות הכרחית ולא כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי, מבוססת על ערכים הומניסטיים ומכבדת את כדור הארץ, אמא אדמה, בסיס קיומנו ושל ילדינו ודורות הבאים. אקו-מערכות שיוצרות אקו-חברה המפעילה אקו-כלכלה ואקו-חינוך.

כשאני חושב על מקום כזה יש לי נושאים, הגדרות מסוימים ברורים מאוד, מחודדים, אבל גם נושאים מעורפלים, לא סופיים, רק קווים כלליים, הצריכים חידוד של אנשים מקצועיים בתחומים בהם הם נוגעים.

אביא פה סיכומים עם מסקנות שהגעתי אליהם, ושוב לא כדי לכפות או להגיד שזו הדרך ואלו העקרונות, אלא כדי להאיר איפה אני נמצא. כל אחד ייקח משהוא חושב שנכון לו ולקהילתו, יתחיל בקצב שלו, בזמן הפיזי והנפשי. כשהוא יהיה מוכן לשינוי. גם אני עדיין לא מוכן לכל מה שאני יכתוב פה. יש דברים שקשים לי, למרות שרעיוני אני מסכים איתם. לפעמים ההרגלים נוקשים יותר, מכבידים לשינוי. אבל, אם נסכים עם העקרונות שבספר זה נוכל לגדל דור, בלי ההרגלים והערכים שהפנמנו בחינוכנו ובחיינו, המקשים לנו להשתנות. דור טוב יותר מאיתנו, מוכן יותר לשינויים ולעולם מתחשב יותר.

לסיכום המבוא, אני בהחלט מתבונן בתנועה הקיבוצית בהערכה, כמודל ראשוני של ניסיון לחיפוש החברה האלטרנטיבית, אנושית יותר. תנועה זו קדמה את זמנה ולצערי לא ידעה להתחדש ועשה מספר טעויות שעלינו ללמוד ממנה ואולי יחד איתה.




















אקו-מערכת ואקו-חברה

הבסיס הפילוסופי של בניית החברה החדשה היא שהאדם ייחודי ויחיד. כל אחד מאיתנו מהווים ישות שאין לה דומה בעולם. כולנו בעלי ערך שווה ולכולנו זכות להתפתח באופן מקסימאלי ולממש את הפוטנציאל הטמון בנו. מצד שני אין לאדם ערך כיחידה החיה בבדידות. אנו יצורים חברתיים. אנו מה שאנו כבודדים. אבל אנו מודעים למה שאנו אך ורק בדו-שיח עם האחר. ביחידה אם-עובר איננו מודעים מקיומנו העצמאי. אנו אחד. רק כשחותכים את חבל הטבור אנו עצמאיים ויכולים ליצור קשר עם האחר כיחידה מול יחידה, באם מול בן/בת. מאותו רגע אנחנו בודדים ורק הדו-שיח יאפשר לנו ליצור קשר מחדש. רק בקבוצות, קהילות, חברה אנחנו מסוגלים להגדיר את אנושותנו והקשר שלנו עם הסביבה. לבד, אנו קיימים, אבל לא שואלים על קיומנו. רק ביחד, בדו-שיח, אנחנו מודעים על קיומנו בכאן ועכשיו, בחומריות של העולם הזה ובשאלה המטרידה כל האנושות במשך כל הזמנים על סיבת קיומנו בעולם הזה ובעולם הבא.

אבל, לחברה, אין זכות קיום אם היא לא לוקחת בחשבון את היחיד וייחודיותו. בשרשרת האין סופית של היחסים בין כל היצורים שבקוסמוס, בו כל אחד ניזון מהשני וכך סוגרים מעגל שהכול תלוי בכל, ומצד שני כל אחד הוא יחיד ובלי קיומו כל השרשרת קורסת ומתפרקת. כך לקבוצה, לקהילה, לחברה. לאלו יש צידוק רק כשנילקח בחשבון את ייחודו של הפרט. כל עוד מכבדים את ייחודו של הפרט, המערכת יכולה להתקיים, ליצור, להצדיק את קיומה. כך הקבוצה, החברה מפסיק להיות מערכת אחידה ועוברת להיות שרשרת של יחידים ייחודיים אחד-אחד, כל אחד מודע לייחודיותו. רק בדיאלקטיקה הזו ובדו-שיח הזה, יוכלו לקיים בסימביוזה האדם והחברה. אם לא כך האדם מאבד את מודעותו לתפקידו בתוך השרשרת האנושית ונהיה יצור אינדיבידואלי , ללא מודעות על קיומו. מאותו רגע הישרדות היא המילה.

הסוציאליזם, מצד אחד, נתן דגש על הקבוצה, על החברה עד כדי ביטול של הפרט, של היחיד וייחודיותו. הכול למען החברה, לטובתה. רצונותיו, רגשותיו, ערכיו, חוויותיו של הפרט אינם חשובים. תפקידו לשרת את החברה. להפך, הקפיטליזם, יצרה חברה ממוקדת בפרט, מדגישה את יכולתו או אי יכולתו להתמודד מול המערכות החברתיות. הכלל נשכח. אין קבוצה ואין חברה. רק האינטרס של היחידים המצליחים להתמודד עם המערכת הזו.

האקו-חברה מהווה את הסימביוזה, הדיאלקטיקה בין שני הקטבים האלו. היא מאחדת אותם. בשבילה הם לא סתירה אלא השלמה, דו-שיח. היא יוצרת מערכת שוויונית, בה כל אחד ואחד הזכות, האפשרות להיות ולהביע את עצמו ואת ייחודיותו. תפישה זו מקבלת ביטוי יישומי בתפישת ריבוי אינטליגנציות, הטוענת שלכל אדם 8 אינטליגנציות, ופרופיל ייחודי לו, היוצר את תפישת עולמו.

ברמה האקולוגי, המשמעות היא שבני אדם הם חלק משרשרת, מהשלם, המקיים יחסים סימביוטיים, כך ששבירת טבעת אחת תגרום לשבירת כל המערכת. הרס הטבע, שימוש מופרז של חומרי גלם, הכחדת זנים של צומח וחי ע"י בני אדם הוא הם שבירת השרשרת האקולוגית. כמו שהיחיד נהיה מודע מאנושיותו כשהוא בקבוצה, האנושות מודעת מעצמה אך ורק כשהיא במגע עם העולם כולה, הקוסמוס, בשרשרת הסימביוטית עם החי והצומח. הרס שרשרת זו הוא הרס המודעות הכלל אנושית של עצמה. הדיאלקטיקה האקולוגית היא ההכרה ע"י בני האדם של השימוש של הקוסמוס, הדומם, הצומח, החי, הפיזי והאנרגטי לטובת האדם ולהתפתחותה של האנושות והאנושות ככלי לטובת הקוסמוס.

כתוצאה מכך ערכי החברה, כלליה ותת-המערכות יפעלו לא ליצירת קידמה, הון ועושר אלא מערכת המבטיחה הדיאלקטיקה האנושית והאוניברסאלית. דיאלקטיקה זו מושתתת על מערכת אקו-חברתית המקבלת את ביטויה בכל תחומי החיים - פוליטית, כלכלית, חברתית, סביבתית, בריאותית, משפטית, תרבותית חינוכית, שמטרתה להביא לאותה מודעות של היחיד ושל כלל החברה.

ננסה בספר זה להביא את עקרונות ההביטים השונים של חיינו, הן בפן האידיאולוגי (מודעות, תובנה) והן בפן המעשי וכך להשלים את הפרקסיס של החיים. עיקרונות אלו יהוו בסיס לקהילה האלטרנטיבית, כך שכל קהילה תוכל ליישם אותה על פי דרכה.

מטרתנו היא ליצור "תורת חיים דינאמית", אותה נקיים את מורשת פאולו פרירה – "להמציא אותה כל יום מחדש".
קהילתיות ופיזור סמכויות פוליטיות

הביטוי החזק ביותר של הקשר בין הפרט לבין החברה הוא הקהילה. קהילות ייווצרו בכל רוחבי החברה, כשכל אחת מושתתת על ערכים של עצמה – גיאוגרפיה, דת, מקצוע, נטייה מינית, מערכת ערכים, פנאי, וכו'. אנשים מתאחדים סביב קהילה על פי רצונותיהם ולא על פי מוצאם. על פי כך ייווצרו קהילות של יהודים, מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, אומנים, נגרים, פסיכולוגים ואנשי חינוך, הומו-לסביות, אוהבי כדורגל, צפרות, שמרנים, נודיסטים, אוהבי כוכבים, כו'. אין סוף לקהילות ולאפשרויות של תוכן קהילתי.

כל קהילה אחראית על עצמה. על כלכלתה, על המערכת החברתית, הנורמות והתנהגות, על תהליכי קבלת החלטות, על החינוך, על הרפואה ורחבת הפרט, על פתרון קונפליקטים וכו'. הכוח מועבר משלטון מרכזי לקהילה.

השלטון המרכזי, או מה שנשאר ממנו, הוא מקור לייעוץ בלבד ולפתרונות כלל אזוריות. אין יותר שלטון מרכזי, כוח מפלגתי, ראש ממשלה, שרים, משרדי ממשלה. הפרלמנט תפקידו אך ורק לדון בבעיות שמתעוררות, הבהרות, תהליכי חשיבה והתייעצות, עזרה ותמיכה הדדית. ההחלטות מתקבלות ברמה של הקהילה. נציגי הקהילות נפגשים כדי להחליף דעות, לדון בבעיות, להתמודד עם קשיים, להשמיע ולשמוע. תוכן האסיפה מועבר ע"י הנציג לקהילתו והיא מחליטה איך לנהוג כלפי הדברים שהועלו.

אני מאמין שאי- צבירת כוח, ריכוז שלטוני, יפחית בהרבה את השחיתות הקיימת בשלטון בו יש לו ריכוזיות, הן בשלטון טוטליטארי והן בדמוקרטיות. במצב כזה אין שום יכולת של היווצרות אליטות פוליטיות ושלטוניות. לכן, לא יהיו סממנים של ריכוז כמו דגל, המנון, חוקה, צבא. כל קהילה תחליט לעצמה מה סימני ההזדהות שהיא רוצה ליצור לעצמה.

גם, אין אפשרות של הכוונה חד-חד ערכית של תפישות חינוכיות, חברתיות, בריאותיות. אין יותר מודל אידיאלי שהחברה והאליטות "מוכרות" לאזרחיה. כל קהילה קובעת לעצמה את אורך חייה.


כלכלה

גם פה מילת המפתח הוא פיזור הכוח. במקרה הזה הכוח הכלכלי. בתחום הכלכלה אנו צריכים להתייחס לשלוש נקודות עיקריות.

הראשונה היא ברמה של הצרכנות. אני רואה את הצרכנות כצרכנות הכרחית. בני אדם לא צריכים את האשליות של חופש הבחירה ושל איכות חיים על פי צרכנות. אנו צורכים מה שצריכים, בצורה מבוקרת, מעמיקה. האדם שואף לנוחיות מסוימת. עליו לשקול את המחיר שהוא משלם עבור נוחיות זו. מה באמת כדאי לו להשתמש ולצרוך. תפיסת העולם של רמת חיים קשורה כל הזמן עם העלאת הצריכה איננה הוכיחה את עצמה. בארה"ב יש צריכה הגבוהה ביותר בעולם ובכל זאת האנשים לא נהיו יותר מאושרים. עובדה שמעל 30% מהאוכלוסייה המבוגרת תחת איזה שהיא תרופה אנטי-דיכאונית (גם כחלק מהמערכת הצרכנית).

צרכנות הכרחית פירושה לצרוך בתבונה ובהתחשבות בהיבטים אקולוגים. האם מה שאני צורך היום יפגע בסביבה? צרכנות הכרחית היא צרכנות מינימאלית השומרת על צניעות מסוימת. אין פה הגדרה מה היא. כל אחד צריך לקבוע לעצמו את הגבולות שלו. כל קהילה צריכה לבנות תהליך של מודעות עצמית כדי שהאדם בסופו של דבר יחליט מה טוב לו בתוך המערכת הצרכנית. ישנם כאלו שיוותרו על מכונית וישנם כאלו שלא, כאלו שיסתפקו בטלוויזיה אחת וכאלו שבמספר. כך בכל תחום הצרכנות. אין כלל, אין הכתבה וכפיה על מה וכמה צריכים לצרוך. כל אחד על פי תפיסת עולמו וצרכיו ורצונותיו מגדיר לעצמו.

אם כך, אנו מבטלים את כל המערכת השיווקית והפרסומית כפי שהיא היום. מערכת זו בנויה לעודד צרכנות לא הגיונות, לא מבוקרת. היא מחליפה צרכים אחרים של האדם, באמצעות שיווק אגרסיבי, מניפולטיבי שמטרתו לגלות את נקודת החולשה, את עקב אכילס של הפרט כדי שזה יצרך מוצר מסוים כפנטזיה לחיים האמיתיים. שימוש מניפולטיבי של המצב הרגשי, נפשי, כלכלי, חברתי, בריאותי של הפרט הוא אחד האמצעים החזקים של האליטות הכלכליות והפוליטיות לשלוט על הרוב. שימוש ומניפולציה של המותגים באים לבטא חוסר בחיים האמיתיים של הפרט. החברה במקום לטפל בחוסר האמיתי, מנצלת את זה לטובת המערכות הכלכליות הריכוזיות.

אנו מוצפים מהרגע שאנו קמים עד הרגע שאנו הולכים לישון באמצעי שכנוע לצרכנות. באינטרנט, בטלוויזיה, בבגדים עם ה"גריפה" עליו, בפרסומי חוצות ופרסום אלקטרוני ברחובות, בעיתונים, בסרטים (באופן גלוי וסמוי). אין מקום בו אנו דורכים שאין פרסום.

מטרת הפרסום לצרכנות ההכרחית הוא להסביר את המוצר כדי שהפרט יוכל לבחור האם הוא צריך, רוצה את זה. פרסום זה יהיה פחות "משעשע" מאשר הפרסומים של היום. ברור שכך קורסת מערכת שלמה של הכלכלה המודרנית ושל לימוד אקדמי. התחום של "איך לשכנע את האדם לצרוך את המוצר שלי" אינו קיים יותר. מערכות התקשורת האלקטרונית, העיתונים והחוברות, הרחוב והסביבה חוץ בית, האדם מפסיקים להיות סביבה צרכנית, מזוהמת ויזואלית וקולית. האדם אינו צרכן, אלא אדם שיש לו צרכים חומריים שצריכים לבוא לידי סיפוק. אבל רק הוא יקבע מה הצרכים האלו.

הנקודה השנייה היא הייצור והמערכות הפיננסיות. מטרת האדם הוא לא לעבוד כדי להרוויח כמה שיותר כסף כדי שיצרך כמה שיותר מוצרים. האדם חיי כדי ליהנות מחייו, על פי תפיסת עולמו, ולשם כך הוא יעבוד, ירוויח ויצרך. הפוקוס זז מהצריכה להגשמה, מלהיות ללחיות. העבודה והפרנסה הן ביטויים של אנרגיה חומרית להפיכתן לאנרגיות חומריות אחרות, לאנרגיות רגשיות ורוחניות. העבודה היא לא מטרה בפני עצמה לקריירה, הישגיות, תחרותיות. היא ביטוי של עצמי, של היכולות שלי, אבל היא לא עומדת בפני עצמה. רוב האנשים, בעולם המודרני, הולכים לאבדון וטובעים בתוך עבודתם. רוב האנשים עובדים בעבודות לא רצויות להם. מעט מאוד אנשים עובדים בעבודות שהם מרוצים ומסופקים מהם. רוב האנשים לא מקבלים תמורה מספקת עבור עבודתם. רק קומץ, אליטה מרוויחה כפי שהכתיבו להם שכך הם צריכים להרוויח, כדי לספק את הצרכים הצרכניים של עצמם.

אקו-כלכלה היא כלכלה שמתחשבת בסיבה, בצרכנות הכרחית, בפיזור הכוח הכלכלי. שוב, ריכוז כוח כלכלי, הן במערכת הקפיטליסטית והן במערכות סוציאליסטיות מביאות לצבירת כוח ע"י אליטה מסוימת, לשחיתות ולניסיון לשרוד בתוך האליטות האלו וליהנות ממצב העיגון של רוב האנושות.

פיזור כוח הכלכלי פירוש יצירה מיקרו-כלכלה. מערכת כלכלית מבוססת על יוזמות של הפרט, הנותן ביטוי ליכולתו, ויוצר מוצרים לכוחות עצמו לסביבתו. אין ייצור המוני. אנחנו בעצם חוזרים לבתי מלאכה ששרתו את קהילתם הקטנה וסביבתם הקרובה. התוספת היא ניצול של הטכנולוגיה הנוכחית. ביגוד, מוצרי בית, מזון, בריאות, בידור ופנאי, ריהוט, בנייה ניתנים לייצר ברמה של מיקרו-חברות. האדם מרוויח משהו יוצר ולא משהו סוחר, כסף ישיר ולא משכורת.

ישנן הרבה שאלות בסוגיה הזו. אני לא כלכלן. זו נקודה למחשבה איך יוצרים נכון מיקרו-כלכלה, מיקרו-חברות, פרנסה ישירה ללא ניצול אחד את השני. מה עושים עם חברות שעדיין הייצור דורש מפעלים ענקיים. איך מייצרים מוצרים בעיקר בתחום החשמל, מחשב, מכוניות במיקרו-חברות?

איך יוצרים מוצרים לצרכנות הכרחית ומי מגדיר אותם? לדוגמה ניקח את כל עולם התחבורה. אולי היום אנו יכולנו לוותר על המכונית וליצור מערכת תחבורתי אחרת, יעילה יותר, ידידותית לסביבה. אנחנו יוצרים מכוניות לא מכוון שהן נוחות לנו, אלא מכוון שיש מערכת שלמה שתלויה בה. אלפי אנשים עובדים בתחום הזה. יצירת מכוניות, יצירת חלקים נלווים למכוניות, מוסכים, כבישים, ביטוחים וכו'. ביטול מכוניות פירושו ביטול ענף שלם של הכלכלה המערבית. אבל, גם הורדת משמעותית בזיהום סביבתי, איכות חיים טובה יותר בערים ובנסיעות בין עירוניות, פחות הוצאות בבניה ותחזוקה של תשתיות. אבל, העובדה שאליטה שולטת בריכוזיות בתחום זה ומפציצה אותנו במרקטינג אגרסיבי ופרסום מסיבי, לא מאפשר לנו לשאול את השאלות הנדרשות. אולי יש דרך נוחה יותר לפתור את בעיית התחבורה. יש עוד מספר רב של דוגמאות של תחומי הכלכלה שאין לנו צורך, אבל משכנעים אותנו שכך צריך להיות.

העיקרון חייב להיות פיזור כוח היצור, הכלכלי. כך כל קהילה תוכל ליצור לעצמה מערכת פנימית שעונה על הצרכים שלה.

בשילוב בין לכלכלה ואקולוגיה צריך לעודד צריכת מוצרים של יד שנייה. לעודד מרכזים בהם אנשים מוכרים את מוצריכם הלא נצרכים וקונים מוצרים חיוניים להם. בתפיסה כזו יחזרו מקצועות עתיקים, שאינן קיימות יותר, של בתי מלאכה שיתקנו ויחדשו את המוצרים האלו. עבודה של אנשים בעלי יכולת טכני תהיה לחדש מוצרי חשמל, בגדים, ריהוט, וכו'. בצורה כזו נוריד עוד יותר את הצורך בייצור מוצרים חדשים ובזבוז חומרי גלם.

בכלכלה כזו אין מקום לבנקים, חברות פיננסיות ובורסה. אין הימור על כסף ורווח מריביות, הלוואת או שירותים מדומים, המקיימים היום את כלכלת המערב.


חברה, תרבות, פנאי, עבודה, בריאות וקהילה

כשחושבים על החברה האלטרנטיבית מיד עולה האסוציאציה עם החברה הקיבוצית. קהילות קטנות, מיקרו כלכלה (בתחילת דרכו), פיזור סמכויות, שיווין, קשר עמוק בין חברי הקהילה, מודעים מקיומם החברתי. אבל עד כה הדמיון. החברה הקיבוצית שאפה להיפוך הפירמידה של העם היהודי. היהודי החדש, חילוני, סוציאליסט, בעל ערכים מוגדרים על פי התנועה. חברי הקיבוץ והחברה הקיבוצית רצו ליצור אדם חדש. מודל אידיאלי על פי תפיסתם, החיי במערכת ערכים ברורה ועם חיים מוגדרים על פי כך.

בחברה האלטרנטיבית אין מודל אידיאלי של אדם וגם לא של קהילה. האידיאל היא הקהילה, בה האדם יכול להיות מי שהוא ולחיות על פי דרכו. כל קהילה על פי דרכה. הביטויים התרבותיים, החברתיים, התעסקות הפנאי, העבודה, המערכת הכלכלית, הבריאותית, החינוכית. כל אחד על פי דרכו. בקהילה אחת יפתרו הקונפליקטים בהתייעצות עם הרב, הכומר, המאזין. באחרת באסיפה כללית. בקהילה אחת הדגש יהיה על תרבות דתית, שמרנית עם הפרדה של בנים ובנות במערכת החינוך. בקהילה אחרת התרבות תהיה מבוססת על ליברליות, חופש הגוף, נודיזם, שילוב של בנים ובנות וחופש מיני. קהילה שלישית יעבדו המינימום האפשרי והתעסקו עם תרבות ואומנות רוב הזמן. בקהילה נוספת הדגש דווקא על עבודת אדמה כערך. קהילה מסוימת תאמץ את הרפואה הקונבנציונאלית, ולאומתה קהילה אחרת תפתח כל התחום של רפואה על פי תורתה של רפואה אלטרנטיבית. הרב-תרבותיות, השבטיות התרבותית חברתית יאפשרו לאנשים לבחור איך ואיפה הם רוצים לחיות בלי שיפריעו לו ומבלי שיפריע לאחרים.

מילת המפתח ביחסים בין הקהילות השונות היא קבלה השונה, סובלנות והזכות של כל אדם לחיות על פי תורתו ואמונתו. המשותף בין כל הקהילות היא האמונה בצורך לפיזור הכוח, בחשיבות של הפרט ושל החברה כאחד, בכבוד ובצורך להתייחס לסביבה ולכדור הארץ כמקור המחייה שלנו, ביחסים השוויוניים בין האנשים ובין הקהילות השונות. אין בחברה כזו מקום לקהילות גזעניות, מפלות לרעה חלק מאוכלוסייתה, מחשיבות את עצמן כעליוניות על קהילות אחרות.


אקו-פדגוגיה

אני מאמין שהחינוך הוא יסוד , התשתית ליצירה של חברה כזו. למרות שהחינוך הוא גם דיפרנציאלי, וכל קהילה להחליט איך לחנך את הדור החדש, ישנם עקרונות מסוימים שלדעתי משותפים לכל הקהילות המשתתפות בחברה האלטרנטיבית. אני קורא למערכת הזו "אקו-פדגוגיה", והיא הוליסטית, על כל אורך חיינו.

הסירה

בנהר ארוך וקשה, היה בעל סירה שהיה מעביר את האנשים מצד אחד לשני
באחת הנסיעות, עלו עורך דין ומורה
כמי שאוהב לדבר הרבה, שאל העורך דין את בעל הסירה:
חבר, אתה מבין מחוקים?
לא – ענה בעל הסירה
והעו"ד ברחמנות הגיב: חבל, הפסדת חצי מהחיים שלך!
המורה, חברותית, נכנסת לשיחה ושואלת:
אדוני בעל הסירה, האם אתה יודע קרוא וכתוב?
לא- ענה בעל הסירה
הו!!! כמה חבל, הפסדת חצי מהחיים שלך!!!
פתאום, גל ענק מפיל את הסירה.
בעל הסירה מודאג שואל את העו"ד ואת המורה: אתם יודעים לשחות?
לא! עונים מיד.
כמה חבל, סיכם בעל הסירה. כרגע הפסדתם את כל החיים שלכם!!!
"אין יודעים יותר או יודעים פחות. יש יודעים אחרת"
(פאולו פרירה)

כדי שנוכל לעבוד במודל חדש של תפישה חינוכית עלינו להבין את הקונטקסט העכשווי, את השינויים שחלו בסוף המאה הקודמת. שינויים אלו חלו ברמה האישית, המשפחתית, הקהילתית, הלאומית והאוניברסלית. שינויים אלו כבר משפיעים על הדור החדש, אבל בקושי משפיעים על המחנכים, אפילו אלו, הנחשבים לליברלים:

1. תוחלת חיים: ילד הנולד בתחילת המאה ה-XXI תהיה לו תוחלת חיים של 100-
120 שנה.
משמעות הדבר שיהיה לנו יותר זמן לעשות דברים אחרים חוץ מלעבוד.

2. זמן חופשי: עם תהליכי המחשוב והרובוטיזציה ב- 20 שנים הקרובות, היקף
העבודה תרד ל- 20 שעות בשבוע.
משמעות הדבר שיהיה לנו יותר זמן בחיינו היומיומית להתעסק בפנאי,
פעילות התנדבותית וכל דבר שנרצה.

3. מקור מידע: במאה הקודמת המורה היה מקור המידע הכמעט בלעדי. העברת
המידע נעשתה בכיתה באמצעות גיר, לוח וספר. עם הטלוויזיה, מחשב,
אינטרנט המידע עברה תהליך של דמוקרטיזציה ועברה תהליך של דינאמיזציה,
באמצעות אור-קולי תלת מימדי (תמונות, קול, סרטים, און-ליין, וכו'). הילד
בתחומים רבים יודע יותר מאשר למורה שלו עצמו.
משמעות הדבר שאנו לא צריכים יותר את בי"ס ואת המורה כמקור מידע

4. חיברות "מותגים": הערכים, המודלים ההתנהגותיים, הדמויות להערכה, סגנון
חיים מועברים בעיקר באמצעות הפרסומות והמותגים. ילדים, צעירים ומבוגרים
מתנהגים, חושבים, מאמינים ואפילו מרגישים את השמשדרים להם כמודלים
להערכה. הבית, בי"ס, הקהילה, תנועות נוער ומרכזי דת נדחקים לשוליים של
תהליכי חיברות.
משמעות הדבר שמערכות חיברות קלאסיות מאבדות את המשמעות שלהן
לטובת הפרסום.

5. פלורליזם משפחתי: המשפחה מתפרקת ונפרדת מהמודל ה"אידאל"
ומתחדשת בצורות שונות כמשפחה "נורמאלית", הורים גרושים, חד-הוריות,
הומוסקסואליות, קהילתיות וכו'.
משמעות הדבר שאין יותר מודל אידאלי של משפחה והצורך להדגיש הרב-
משפחתיות בתהליך החיברות.

6. מחלות: בתחילת המאה ה- XX הגורם המרכזי לתמותה היו מחלות וירליות כמו
שחפת, צהבת ועוד. בתחילת המאה ה-XXI הגורם המרכזי בתמותה הוא
מחלות הנובעות מתזונה, , סטרס, חוסר פעילות פיזית,ז.א מאורח חיים
משמעות הדבר שהריפוי בחינוך ולא ברפואה/תרופות.

7. דיכאון: 30% מהאוכלוסיה המבוגרת בארה"ב (וסביר להניח במערב) לוקחים
תרופות אנטי- דיכיאוניות, 20% מהילדים לוקחים רטלין, 45% מתגרשים (בדור
השני 55%), 60% מהאוכלוסיה המבוגרת ציינה שהיא מתוסכלת ההמצב
האישי, זוגי או כלכלי. זאת בלי לקחת בחשבון נושאים כמו שתייה, עישון
(סיגריות וסמים), הימורים ועוד.
משמעות הדבר שעושר העולם המערבי אינו הביא איתו אושר, קריירה
מקצועית, סטאטוס חברתי, נוחות (באמצעות הטכנולוגיה) אינם גורמים
המבטיחים חיים איכותיים יותר.




8. מין: היום יש הרבה יותר חופש מיני מאשר בשנות ה- 60, אבל ישנו חוסר
ביטחון, בלבול בזהות המיני, חוסר יכולת ליצור קשרים אינטימים וחוסר יכולת
להתפשר ולהתחשב באחר.
משמעות הדבר שהאושר והסיפוק המיני אינם תלויים רק בחופש המיני, אלא
בתפישת העולם ובחופש הרגשי.

9. טלוויזיה, מחשב ואינטרנט (TCI): למרות התפתחות עצומה בתחום הפנאי
האקטיבי, יותר ויותר תופשים הטלוויזיה, המחשב והאינטרנט את הזמן הפנוי
של האדם (ילד ומבוגר), בעיקר בשכבות שאינן יכולות להרשות לעצמן לקנות
פנאי אקטיבי.בעולם המערבי ילד מבלה בין 4 ל- 8 שעות ליום ב-TCI (70%
מזמנו הפנוי), מבוגר בין 3-6 שעות ליום (70%-100% מזמנו החופשי).
משמעות הדבר שאנו פחות יצירתיים ופחות לוקחים אחראיות בלהגדיר את
הפנאי שלנו. אנו נהפכים ליצורים פסיביים המושפעים יותר ויותר מ-TCI
כגורם חיברות.

10. הימורים, שתייה חריפה וסמים: וגם טלוויזיה, אינטרנט, אכילת יתר וקניה
אובססיבית, מהווים גורמים לבריחה מהמציאות, מתסכלת ומדכאת.
משמעות הדבר שמישהו (קבוצה מסויימת) מעוניינת בכך!!!

החברה האלטרנטיבית צריכה להיות תשובה לכל הלבטים האלו, והמערכת חינוך חייבת למצוא פתרונות אידאולוגיים, מבניים, מתודולוגיים כדי לענות למציאות זו.

המודל שאציג כאן מבוסס על שלוש תיאוריות פסיכו-פדגוגיות:

1. המודל הדיאלוגי
2. פסיכו-פדגוגיה של הגשטלט
3. התיאוריה של ריבוי אינטליגנציות (MI) ואינטליגנציה רגשית (EI).

כדי שיהיה לנו שפה משותפת אביא לכאן בקצרה את שלושת התיאוריות.

1. המודל הדיאלוגי

פאולו פרירה, מחנך ברזילאי, הוא הנציג המשמעותי במודל הדיאלוגי. הוא טועל שישנו שני מודלים חינוכיים, מנוגדים זה לזה:


1. החינוך הבנקאי, המשרת את החברה ואת האליטות שלה, בשמירת המערכת
הערכית והנורמות החברתיות. בתהליך החינוכי הזה הפרט סופג המערכת הערכית החברתית, מפנים מה התנהגות נכונה, מה הגדרת הטוב והרע, מה מקומו בהיררכיה החברתית ומה תפקידו כצרכן עתידי. בחינוך הבנקאי בו מופקדים התכנים בחניך:

§ המחנך הוא היודע, החניכים הלא יודעים
§ המחנך החושב, המחנכים הנחשבים
§ המחנך אומר את המילה, המחנכים מקשיבים באופן פסיבי
§ המחנך הוא האקטיבי, החניכים, הפסיביים
§ המחנך בוחר את תוכן הלמידה, החניכים מקבלים אותו ללא הרהורים
§ המחנך מזהה את הסמכות הפונקציונאלית עם הסמכות הידע, כנד החופש של המחנכים

2. החינוך המשחרר, בו הפרט חושב מחדש על המערכת הערכית, הנורמות וההתנהגויות החברתיות, מבין את המציאות הסובבת אותו, שואל את עצמו על זהותו האישית, תוך תמליך תודעתי, בחיפוש יצירת עולם טוב יותר.

בתהליך זה מילת המפתח הוא הדיאלוג בין המחנך והחניך, וכך ביצירת עולם משותף לשניהם. בתהליך הדיאלוגי לא קיים צד היודע, המגדיר, האקטיבי, השולט. שני הצדדים שווים בתהליך החינוכי. ההצעה בתהליך הדיאלוגי היא להפוך את כל האמירות שנאמרו בחינוך הבנקאי. אין יותר מחנך וחניך, ישנו מחנך-חניך בדיאלוג עם חניך-מחנך,ז.א. בתהליך החינוכי שני הצדדים משתנים.

אריך פרום, מגדיר, שישנם שני סוגי סמכות. הגלויה והסמויה. הסמכות הגלויה מצהירה על עצמה ככך, היא מפעילה את סמכותה באמצעות הכוח הפיזי, הכלכלי או המוסרי. הפחד הוא הגורם המרכזי, המופעל באמצעות העונשים, הציונים, התעודות, השכר, וכו'. הסמכות השניה, הסמויה, היא מניפולטיבית, היוצרת סביבה שקרית של חופש, דמוקרטיה, התחשבות, אהבה. היא משוכללת ומשתמשת בכל הידע הטכנולוגי חינוכי באופן מניפולטיבי רגשי. המערכת צריכה ליצור יצורים צרכניים, שמאמינים שיש להם את החופש בחירה. הסמכות השנייה הרבה יותר מסוכנת מהראשונה, היא בלתי נראית.

הדיאלוג אפשרי אך ורק אם קיימם אימון בחניך, שזה יכול לקחת אחריות בחירות של החייו ובתכנים המעניינים אותו. נייל טוען שאמונה זו היא אהבת אמת:


הילד הוא טוב וסקרן מיסודו
מטרת החינוך הוא ליצור בני אדם מאושרים ובעלי הגשמה עצמית
החינוך מרוכז בילד ולא בתוכן
משמעת ועונש הם היפוכם של התהליך הדיאלוגי. יוצרים פחד וכעס.
דיאלוג הוא חופש. חופש אינו מתירנות. זו הסמכות בידיים של החניך, בלי להתחשב בקיומו של המחנך.
דבר אמת בדיאלוג הוא אבן יסוד בתהליך החינוכי
רגשי אשמה הם אבן יסוד בחינוך המודרני. הוא משאיר צלקות דומות לאלו של הכוח הפיזי.

2. הפסיכו-פדגוגיה של הגשטלט

התיאוריה פסיכולוגית של הגשטלט נותנת דגש על האדם כיצור הוליסטי, הפועל, חושב ומרגיש כיחידה, כל הזמן, בכל מרחב. אפשר להגדיר 8 עקרונות יסוד של התהליך החינוכי:

1. עקרון הכאן ועכשיו: התוכן הנלמד מבוסס על המציאות ב"כאן ועכשיו", ז.א.
החוויה שברגע הזה ובמקום הזה חווה החניך. לעבר ולעתיד יש משמעות אך
ורק בהתייחס לכאן ועכשיו.

2. עקרון התמקדות בקונטקט: המגע נוצרת בגבול בין החניך למחנך, בין החניך
לסביבה ובין החניך לתוכן הנלמד. להתמקד בקונטקט פירושו ללכת עד הגבול,
בלי פחד לעבור אותו וכך להתנסות בחדש.

3. עקרון המודעות עצמית: התהליך החינוכי הוא תהליך של מודעות החניך ביחס
לעצמו, ולסביבתו, לגורמים המביאים אותו לחשוב, להרגיש ולהתנהג כפי שהוא.

4. עקרון העזרה העצמית: להאמין בעצמך, לדעת לחפש את הכוחות הפנימיים
כדי להתמודד עם השאלות, בעיות, דילמות של החיים.

5. עקרון האחריות: המקום של הקורבן הוא בחינוך הבנקאי, שם החניך הוא
פסיבי. לפעול, פירושו להיות אחראי על גורלו, להגדיר ולהחליט איך לפעול,
להתנהג, לחשוב, להרגיש.

6. עקרון החוויה: התהליך החינוכי הוא תהליך חווייתי, בו החניך חושב, מרגיש
ופועל בו.





7. עקרון הגשטלט: בכל חווייה אנו פותחים מעגל. מעגל הקונטקט. כל עוד המעגל
פתוח יש לנו צריכה של אנרגיה. תהליך לא פתור, הוא תמליך של בריחת
אנרגיה. לסיים הלמידה הוא לסגור את המעגל. להשלים הגשטלט.

8. עיקרון הספונטניות: החווייה היא ספונטנית, לא נכפה, לא בכוח. רק כך היא
תהיה טוטאלית.

3. ריבוי אינטליגנציות ואינטליגנציה רגשית

1. מבוא

בעבודתי עם ילדים, הורים ומורים אני שומע יותר ויותר תלונות על תופעות של אלימות וקשיים בהסתגלותם של הילדים במערכת. תחושותיי מתחזקות ע"י מחקרים אקדמיים בתחום ודיווחים בכלי התקשורת על תופעות של אלימות. אלו מאשימים את אלו. ההורים טוענים שהמורים לא מספיק מוכשרים ושהמערכת קורסת, המורים מאשימים את ההורים באי-לקיחת אחריות ותמיכה בילדיכם מול בעיות עם ביה"ס, הילדים טוענים שהמערכת משעממת ורודפת אחריהם. ניתן לציין פה רשימה ארוכה של טיעונים אצל כל אחד מהצדדים.

הבעיה העיקרית היא שכולם מאשימים את כולם ולסוף מאשימים את התקופה בה אנו חיים. ברור לכולנו שכך לא נמצא את הדרכים לעזור לאותם הילדים. סביר להניח שכולם צודקים במידה מסוימת בטענותיהם. הייתי מעדיף לא להשתמש במילה "אשם" אלא לנסות לבדוק מה הגורמים הסביבתיים, המבניים, החברתיים והרגשיים היוצרים התנהגות זו אצל הילדים.

ברור לנו שהפיתרון הוא באיחוד הכוחות הטמון בילדים עצמם, במערכת, בצוות החינוכי ובהורים. שלושת הקודקודים הללו חייבים לעבוד ביחד ובשיתוף, מתוך ראייה שאם אחד מפסיד כולם מפסידים ושהדרך היחידה היא בה כולם ירוויחו – הדרך של שיתוף פעולה, אמפתיה ויצירת מחויבויות חדשות הדורשות שינוי משמעותי אצל כל אחד מהקודקודים הללו.

ברצוננו להציע מודל עבודה, המבוסס על הגשטלט, אינטליגנציות מרובות ואינטליגנציה רגשית המאפשר לנו לקרוא מציאות זו ולהציע תהליך פיתוח וכלים להרחבת הרפרטואר ההתנהגותי של הילדים, כך שיקטינו התנהגויות הנובעות מכעס ו/או פחד ויוכלו לבטא בדרכים מועילות יותר רגשות אלו.


2. מעגל הכעס והפחד

עד לא מזמן היה לנו קשה להבין התפרצויות זעם והתכנסות פנימה. עם התפתחותו של מחקר המוח התחלנו להבין יותר מה קורה לאדם המרגיש מאויים עד כדי כך שמאבד מיכולתו ל"חשוב".

מעגל הכעס והפחד הוא מעגל בו אנו נמצאים כשאנו מרגישים איום ומחייב אותנו להגיב באמצעות מנגנון של fight x flight (לחימה או בריחה) באופן מיידי בלי "לחשוב שכלית". אבל, בכל זאת אנו "חושבים" – באמצעות האינסטינקטים ורגשות. בהמשך נראה את ההסבר המדעי לכך. כשאנו פוגשים איום, הדורש תגובה מיידית, אנו מגיבים בעזרת השקד, המרכז הרגשות. המידע מגיע ישר למרכז זה וממנו אנו מגיבים, "ללא לחשוב". הגוף מכין את עצמו, מעלה את רמת האדרנלין, מזרים דם לשרירי הידיים או רגליים, גורם לנו להתמקד באובייקט המאיים, כך שאם נרגיש פחד נוכל לברוח ואם כעס נוכל לתקוף. מנגנון זה הוא בריא ביותר בתהליך הישרדות של בני אדם (בזכותו שרד האדם במשך מאות אלפי שנים).

הבעיה היא שהחברה המודרנית, יחד עם כל החיובי שבה וכל התרומות בחיינו היומיומיים, גרמה לנו להינתק מהסביבה הטבעית ולהפעיל את מנגנון ה- F x F במצבים לא רצויים. ישנם אנשים שרוב זמנם מרגישים מאוימים.

3. יצירת תבניות שליליות והטעייה של מנגנון F x F

במשך חיינו אנו חווים חוויות שונות חיוביות ושליליות, המכתיבות לנו תבניות המלוות אותנו מחוויה לחוויה. בכל חוויה חדשה אנו מחזקים תבניות ישנות, במידה ואנו עוברים חוויה דומה לקודמת, או מחלישים, במידה ואנו חווים חוויה השוללת חוויה קודמת ותבניות ישנות. לדוגמה, אם הייתה התנסות שלילית במפגש של ילד עם הוריו נוצרה תבנית "יחסים ילד-מבוגר" שלילית שתופיע בכל פעם שהוא ייפגש בעתיד עם מבוגר. בעת המפגש הוא ימשוך מזיכרונו (השכלית והרגשית) את התבנית "יחסים ילד- מבוגר" ויגיב ראשוני על פיה. בהיכנסו לגן ובפגישתו עם מבוגרים אחרים הוא יאמת או ישלול את התבנית הזו. אם היחסים יהיו שליליים הוא יאמת ויחזק את התבנית ואם הקשר יהיה חיובי הוא ישלול וייצור תבנית כפולה כלפי יחסיו עם מבוגרים או יחליף את התבנית לתבנית חיובית (לכך אנו קורים חוויה מתקנת).

חוויות שליליות החוזרות על עצמם ייצרו תבנית שלילית חזקה שתגרום לילד להרגיש מאוויים. רגשות של פחד או כעס יציפו אותו והוא יגיב במנגנון F x F.הוא יגיב באלימות כלפי סביבתו ו/או יברח ממנה. הוא לא מסוגל יותר לאבחן מצבים של איום אמיתי. ישנה הטעייה במנגנון ה- F x F שלו. ילד זה נמצא במעגל הפחד והכעס , ורק אם נעזור הוא יצליח לצאת משם.

לכניסה למעגל הפחד והכעס, או ליצירת תבניות שליליות, ישנם שלושה שערים עיקריים:

1. תסכול: אפשר להגדיר תסכול כפער בין הרצוי למצוי. אנו מצפים למשהו והמציאות מכתיבה משהו אחר. ילד מצפה לחום, אהבה, מילה חיובית, צחוק מהוריו ובמקום אלה מקבל חוסר יחס, כעס, ביקורת. ילד שרצה להיכנס לנבחרת של כדורגל, להיות מקובל, לקבל תמיכה מהמורה ולא הצליח, יכנס למעגל פ/כ אם אלו חוויות שחוזרות על עצמם ומחזקות תבנית "כישלון", "חברים:לא מקובל", "מופרע שבכיתה". אפילו ילד מחונן שהוריו שואלים אותו כשהוא מוציא 8 או 9 "למה לא 10?" יכנס למעגל הפחד והכעס.

2. הצפת רגשית: הנובעת מבעיות בבית (יחס של ההורים כלפיו, גירושין, מצב כלכלי), ביחס בחברת עמיתים (ילד חריג, שמן, לא מקובל, מופנם, "מפגר", וכו'), ביחס של המורים (זלזול, ביקורתיות, העברת תחושת כישלון, וכו'), ביחס לעצמו (דימוי עצמי נמוך).

3. משבר: מעבר מהיר ממצב אחד למצב אחר, ללא אפשרות של מורטוריום (הסתגלות) – כניסה למעון, כיתה א', מעבר למדינה אחרת, גירושין של ההורים, גיל ההתבגרות, וכו'.



תסכול



מעגל
הפחד והכעס


משבר הצפה רגשית

Flight Fight

ילד החווה יום אחר יום את מעגל הפחד והכעס נלכד בתוכו ויגיב לכל גירוי מתוכו. הוא לא יהיה מסוגל להבחין בתבניות חיוביות וכל הזמן תהיה לו תחושה של איום, תסכול, הצפה רגשית. בנוסף ילדים אלו יחזקו את תופעת הפגמליון, ויוכיחו פעם אחר פעם להורים, למערכת, לחברים ולחברה בכלל שהם לא ראויים ליחס חיובי. ילדים אלו יאמצו את הדימוי השלילי של הנכשל, אלים, פסיבי, לא חברותי, מופרע, היפר-אקטיבי ובכל אורך הדרך יתנהגו בהתאם לדימוי זה, עד הפנמתו. ילדים אלו עתידים להתנהג כך בחייהם הבוגרים, במקום עבודה, בזוגיות, בהורות וביחס לעצמם.

4. התמודדות עם מעגל הפחד והכעס

מטרתנו היא ליצור תהליך חוויתי מתקן המאפשר לילד לצאת ממעגל הפחד והכעס ובנוסף ללמדו כלים העוזרים לו להימנע מלהיכנס חזרה למעגל. לשם כך אנו חייבים לעבוד בשיתוף פעולה עם ההורים, בי"ס והילד עצמו. עלינו לעזור לו ליצור מחדש את תבניותיו באמצעות חוויות מתקנות ובו זמנית להקנות לו כלים המחזקים אותו ומאפשרים לו מספר רב של תגובות, שלא באמצעות מנגנון ה- F x F.

התפישה ההוליסטית של איזון גוף-נפש באמצעות פיתוח האינטליגנציה הרגשית, תזונה נכונה והקניית כלים הוליסטיים מאפשרת לילד לחזור לאיזון, להתחבר לעצמו, לרגשותיו ולעולמו הפנימי, ליחס חיובי יותר לחיים ולסביבה ולתקשורת חיובית יותר, שלא באמצעות מנגנון ה- F x F.

התהליך נעשה ע"י מפגשים עם הילד בקבוצה קטנה, עם ההורים ועם צוות בי"ס. חשוב ביותר שההורים ובי"ס יהיו מעורבים בכל צעד ובכל התפתחות של הילד ויעשו שינויים ביחסם לילד, כדי שזה ירגיש ויחווה תבניות שהיו מקובעות ושליליות, באופן חיובי, מקבל, תומך, חם ואוהב.

5. אינטליגנציה רגשית

אינטליגנציות מרובות

השאלה המרכזית שלנו היא איך אנו יכולים להכשיר את עצמנו לקראת השינוי שיחול בעשור הבא. איך אנו יכולים לחנך דור שיוכל לקבל החלטות על פי קצב השינויים הכל כך מהירים. איך נבטיח שבמערכת תהליכי קבלת החלטות האדם ינצל את כל הפוטנציאל שבו ובשיקול דעת? מרכיב האינטליגנציה הוא מרכזי בתהליך זה.

מושג האינטליגנציה הוא מורכב וישנן תפיסות שונות לגביו. עד כה התייחסנו לאינטליגנציה בהיבט הרציונאלי בלבד. ביכולת שלנו לעבד נתונים ולתרגמם להתנהגות. יכולנו למדוד האינטליגנציה באמצעות מבחני IQ. בעולם המערבי יש לאדם ממוצע IQ 100. נתון כמותי, קבוע וניתן להשוואה. ז.א. אם לילד בארה"ב יש IQ 105 לעומת ילד בברזיל


עם IQ 102, אנו יכולים להגיד שהילד הראשון אינטליגנטי יותר. נתון זה השפיע על כל החברה המערבית. מערכת החינוך מנסה לפתח את ה- IQ עד גיל 18, גיל שה-IQ מתייצב ולא גודל יותר. תוכניות חינוך נקבעו על פי נתון זה. מבחני כניסה לאוניברסיטה, לצבא ולמקומות עבודה, נקבעו על פי ה- IQ. מבחנים מודרניים יותר ותהליכי מיון מורכבים יותר מכניסים היום משתנים נוספים, אבל עד עצם היום הזה ל-IQ חשיבות רבה בעתיד חיינו. היא הגדירה מי מתקדם ומי לא. מי חכם ומי לא. מי מגיע לאוניברסיטה ומי לא. למי מגיע עבודה טובה ופרנסה טובה ולמי לא. מי יהיה שייך לאליטות ולמנהיגות ומי לא. ה- IQ נהפך ליום הדין של כולנו.

בשנות ה- 80, הוורד גרדנר, מאוניברסיטת הווארד, טען שהאדם הרבה יותר מורכב מאשר אנו מתארים אותו. האדם לא פועל רק על פי אינטליגנציה רציונאלית, הנמדדת במבחני IQ. לאדם שמונה אינטליגנציות (בתחילת הדרך טען גרדנר על שבע אינטליגנציות). האדם לומד ותופש את העולם בצורות שונות על פי האינטליגנציות שבהן הוא חזק. לכל אחד מאיתנו כל האינטליגנציות ואנו מפעילים אותן בו זמנית באופן מורכב ביותר. לכל אחד על פי דרכו יש פוטנציאל לפתח אינטליגנציה אחת יותר לעומת שנייה.
האינטליגנציות הן:

אינטליגנציה לשונית: היכולת להשתמש במלים בעל פה ובכתב. היכולת שלנו
לצבור אוצר מלים, ללמוד שפה, להבין את הדקדוק ואת מבניות השפה, היכולת
שלנו לדבר, לנאום, לכתוב. גאונים באינטליגנציה זו הם סופרים, נואמים ומרצים
מלהיבים, עו"ד המשתמשים בשפה באופן מבריק.


אינטליגנציה לוגית-מתמטית: היכולת שלנו להשתמש במספרים באופן
אפקטיבי ולחשוב באופן הגיוני ומסודר, הבנת הסמלים שבמתמטיקה,
שימושם לפיתוח תאורתי או מעשי, היכולת לחבר מידע עם מידע ולהוציא
מסקנות תאורתיות ואופרטיביות. איינשטיין נחשב כגאון באינטליגנציה זו.
אנשי מדעי הטבע ומחשבים נחשבים כאינטליגנטים ל"מ.
אינטליגנציה מרחבית: היכולת לתפוס את המרחב, להבין אותו ולתרגם אותו
לאפליקציות שונות. אינטליגנציה זו כרוכה ברגישות לצבע, לקו, למתאר, לצורה,
לחלל וליחסים ביניהם. היא כוללת היכולת לדמיין מציאות ולתרגמה לגראפיים
ולמפות. אדריכלים, אומנים פלסטיים ומדריכי-דרך הם, למשל, אינטליגנטיים מרחביים.

אינטליגנציה גופנית-תנועתית: היכולת להשתמש בשפת הגוף כדי להביע
רעיונות, רגשות, מחשבות. אינטליגנציה זו דורשת תכונות כגון קואורדינציה,
שיווי משקל, זריזות, כוח, גמישות כמו היכולת להבחין בין תחושות פנימיות לחיצוניות, מישוש ותחושות עוריות. בקטגוריה זו אנו מוצאים, למשל, את הרקדנים, פנטומימאים, ספורטאים.

אינטליגנציה מוסיקלית: היכולת לתפוס צורה מוסיקלית, להבחין בין צורות שונות,
לעבד מוסיקה, לבטא רגשות, מחשבות, הווים ע"י נגינת כלי מוסיקלי או יצירת
מוסיקה. אינטליגנציה זו דורשת יכולת שמיעתית, רגישות למקצב, לגובה צליל או
למלודיה. נגנים ומלחינים הם אנשים בעלי אינטליגנציה מוסיקלית גבוהה.
אינטליגנציה תוך-אישית: היכולת להבין את הרגשות של עצמנו, את המצבי רוח,
מניעים ותגובות – היכולת להיות מודעים לעצמנו. ידע עצמי ויכולת לפעול על דרך
ההתאמה וההסתגלות על בסיס ידע כזה. אינטליגנציה זו כוללת ראייה מפוכחת
ומדויקת של אדם את עצמו, מודעות להלכי רוח פנימיים, כוונות, מניעים, מזגים
ומשאלות, ומשמעת עצמית הבנה עצמית והערכה עצמית.

אינטליגנציה בין-אישית: היכולת להבחין במצבי רוח, כוונות, מניעים ורגשות
של אנשים אחרים. אינטליגנציה זו עשויה לכלול רגישות להבעות פנים, קול
ומחוות, יכולת להבחין בין סוגים שונים של סימנים בין אישיים, ויכולת להגיב
כהלכה לאותם סימנים בדרך מעשית כלשהי.


אינטליגנציה נטורליסטית: יכולת לזהות ולמיין עצמים בסביבה טבעית,
המשמשת בבסיסה אמצעי הישרדות. היכולת להפעיל את המנגנון F X F
באופן מבוקר.

גרדנר מגדיר אינטליגנציה כיכולת הטמונה בנו, דרכה אנו לומדים את העולם, קולטים את המידע, מעבדים אותה ומקבלים החלטות לגבי פתרונות לבעיות, דילמות, קונפליקטים עד הוצאת התנהגות לפועל. גרדנר גם טוען שחיזוק האינטליגנציה החזקה אצל האדם יביא בהכרח לחיזוק האינטליגנציות האחרות.

האדם ההוליסטי

שינוי תפיסת האינטליגנציה מחד-גוונית לרב-גוונית משנה את כל עולמנו. האדם הרבה יותר מורכב, מעניין ורב-גווני. האנשים שונים זה מזה ואין יותר כלי חד משמעי להשוות ביניהם. האדם לא נמדד יותר על פי ה- IQ שלו, מכוון שפרמטר זה בודק רק שניים וחצי אינטליגנציות – המילולית, הלוגית-מתמטית וחצי מרחבית ( היכולת להבין גרפים ולתרגמם). משמעות הדבר שכל התייחסותנו לתוכניות לימוד, פיתוח פוטנציאל האדם, מבחני מיון לוקות בחסר.

השינוי הראשון הוא ביחס לדימוי העצמי. האדם הוא ייצור הוליסטי, טוטלי, בו יכולות שונות, חלקן חזקות וחלקן לא. על האדם להכיר את עצמו, להבחין באלו אינטליגנציות הוא חזק ובאלו לא וללמוד לעבוד איתם כך שיוכל לפתח את עצמו עד המקסימום.

לאי קבלת האמירה שיש אנשים אינטליגנטים ואנשים שאינם ובכך שאנו מחלקים את החברה שלנו, יש השפעה ישרה על מערכת החינוך ועל מטרותיה. על מערכת החינוך להרחיב את תחומיה ליתר האינטליגנציות. עליה לבנות תוכניות חינוך מגיל אפס כך שיאפשר לילד לגלות את מלוא הפוטנציאל ולהפעילו בהתאם. על המערכת לשנות את המתודות שלה, כדי לאפשר לילדים בעלי אינטליגנציות שונות ללמוד ולקלוט את המידע בדרכם באמצעות תנועה, מוסיקה, אומנות פלסטית, שהן לא רק כישורים לפיתוח במערכות של החינוך הבלתי פורמאלי, אלא אמצעי הוראה ללימוד היסטוריה, טבע ומתמטיקה. החינוך יהיה דדוקטיבי ולא אינדוקטיבי, כפי שהוא היום. אין יותר שאלות, יש דילמות, בעיות וקונפליקטים לפיתרון. כל אחד על פי דרך "חשיבתו" ימצא דרך פעולה המתאימה לו.

המבנה הארגוני, ההיררכי והפיסי של ביה"ס צריך להשתנות. אין יותר מקום לארבע קירות, 40 תלמידים מול מורה אחת, שיעורים בעלי 50 דקות במקצוע מסוים, הפרדה בין רמות, מבחנים עם ציונים לאבחנה ולמיון עתידי של התלמידים, חומרי לימוד המבוססים רק על המילה (קרי ספר). הלמידה עוזבת את המבנה של ביה"ס ואת השעות הסטנדרטיות ופורצת אל הסביבה במשך כל היממה. החינוך סוף כל סוף משתלב חזרה עם החיים האמיתיים. כל זה מתחזק עוד יותר בהתחשב בהתפתחות הטכנולוגית והמחשוב.
התחזית של הגדלת שעות הפנאי והפחתת שעות העבודה יחזקו עוד יותר את הצורך של החברה לחזק את הצדדים היצירתיים של האדם, לפיתוחו האישי ולהתחברות עם פנימיותו. אבל, גם בעבודה תהיה השפעה של תפיסה זו. תהליכי קבלת החלטות, כפי שנראה בפרקים הבאים, אינה נחלה של האינטליגנציה הלוגית-מתמטית. צוותים יקבלו החלטות על פי תהליכים שייווצרו ע"י שימוש בכל האינטליגנציות ובניצול אנשים שונים, כל אחד בתחומו הוא. ז.א כדי לפתור בעיה מסוימת יפעילו צוות אנשים שינסו ללמוד את הבעיה ופתרונה בשימוש אינטליגנציות שונות, היוצרות תהליכים שונים ודרכי פיתרון שונות. לבסוף, תבחר הדרך הטובה ביותר על פי משתנים של יעילות, עלות, יצירת מתחים, זמן ועוד.

אבל, הכי חשוב הוא שלילדים ולמבוגרים שהיום נחשבים לכישלון, לא מוצלחים, לא מתאימים ושעליהם להשלים עם עתיד אפור יותר, עם פחות אתגרים אישיים, הסתפקות בעבודה במקצועות שחורות עם פרנסה נמוכה, השתייכות למעמד ולסטאטוס נמוך בפירמידה החברתית, נפתחות הזדמנויות רבות של חיים יצירתיים ומאושרים יותר. מעבודתי עם ילדים, בני נוער ומבוגרים יכולתי להבחין ולכוון אותם לתחומים שהיו רדומים אצלם, רק מכוון שמערכת החינוך והנורמות החברתיות לא אפשרו להם להתפתח. הרבה אנשים המחפשים מקצוע שני מתחברים חזרה ליכולות של עצמם ומגלים עולם חדש מלא אפשרויות, אושר ויצירה.

כפי שציין גרדנר חיזוק האינטליגנציה החזקה של האדם יביא לחיזוק האינטליגנציות האחרות שלו, כולל האינטליגנציות התוך-אישית והבין-אישית. פירושו של דבר, שגילוי הצדדים החזקים אצל האדם ישפיע ישירות על הדימוי העצמי, על היחס אל עצמו, אל האחרים ואל הסביבה. יחס חיובי יותר, מבין יותר, מודע מעצמו ומהאחר, אמפתי וסובלני יותר.

אינטליגנציה רגשית

בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית והכלכלית, החברה המודרנית נהפכה לחברה המשתנה מרגע לרגע. חבריה חייבים להסתגל לעולם תובעני, תחרותי, מורכב יותר, בו יש צורך לקבלת החלטות מהירה ובכמות שלא הייתה בעבר.

הכשרת חבריה להתמודדות זו היא אבן יסוד של החברה המודרנית. עד כה האמינו שהתשובה היא פיתוח היכולות הקוגניטיביות של האדם. לכן, בכל מערכות החינוך מגיל הרך עד האוניברסיטה, במערכות ההכשרה וההדרכה של חברות ממסדיות או פרטיות, הדגש ניתן לתהליכי חשיבה – הן בהיבט של הקניית כלים תיאורטיים, הן בהקניית כלים יישומיים והן בתהליכי קבלת החלטות.

מעקב אחרי מסיימי אוניברסיטאות הראה שהצלחה , בחיי הפרט ובעבודה, לאו דווקא קשורה עם רמת IQ של האדם ועם הידע הנצבר. הרבה סטודנטים מצטיינים עם IQ גבוהה מעל הממוצע נכשלו בכל תחומי חייהם.

בבדיקה נוספת אצל הסטודנטים שלא כל כך הצליחו בחייהם המקצועיים והפרטיים התברר שיש קורלציה בין אי-הצלחתם לבין ציון נמוך באינטליגנציות האינטרה פסיכי והבין-אישית ( אינטליגנציות חברתיות). האי-יכולת לזהות ולנהל רגשות של עצמו והאי-יכולת ליצירת אמפטיה וקשר חיובי הכשיל סטודנטים אלו בחייהם, למרות ה- IQ הגבוה בהרבה מהממוצע. ולהפך, התברר שאנשים שלא כל כך הצליחו בלימודים ועם IQ ממוצע מטה, אבל עם ציון גבוה באינטליגנציות החברתיות הצליחו בהרבה בחייהם. אנחנו בשפה היומיומית משתמשים באמירה "חכמת חיים" כדי לציין עובדה זו.
בסוף שנות ה- 80 פסיכולוג בשם סלובאי הרחיב את הנושא והגדיר מושג חדש – אינטליגנציה רגשית. הטענה הבסיסית, עם גיבוי במחקרים נוירולוגיים, היא שלאדם שני מוחות העובדים במקביל ובעצמאות זה מזה – הקוגניטיבי והרגשי. תפיסה זו מתחילה להשפיע לשנות באופן משמעותי את כל מערכות החינוך מגיל הרך ועד התיכון, מערכות הכשרה והדרכה במקומות עבודה, כולל הכשרתם של מנהלים ועובדים בכירים במערכות השונות. היא תשנה את תפיסתנו על תהליכי למידה, קבלת החלטות (בחיי הפרט ובעבודה), פיתוח מנהיגות, סגנונות ניהול.

לבסוף, ואולי הכי חשוב, פיתוח אינטליגנציה רגשית תקנה כלים להתמודדות עם רגשות "שליליים" המביאים לתגובות של זעם, אלימות,פחדים וחרדות, תסכול ודיכאון. פיתוח ה- EQ יחזק את האדם ויגביר את הדימוי העצמי וההסתכלות הפוזיטיבית ( אופטימית ) אל החיים וכך תשפר המוטיבציה . ברמה הבין אישית פיתוח ה- EQ יביא לאמפטיה וסובלנות כלפי האחר.

רגשות ואינסטינקטים

שורש של המילה "אמוציה" (רגש) נגזר מן הפועל הלטינית "מוטורה", שפירושו לנוע. הרגש גורם לנו לנוע. לנוע כדי לספקו ולהחזיר את המערכת לאיזון.

הגוף היא מכונה חכמה והרגשות מהווים גורם מרכזי להפעלתו בעט מצוקה. הרגשות שימשו לנו בעבר להישרדותנו. כשאדם בסכנת חיים הוא מגיב בצורה אינסטינקטיבית-רגשית בתהליך של לחימה-בריחה. כשאיימו על קיומו שלו או של בני שבטו הגיב בכעס. הכעס הפעיל מערכות בגוף כך שהייתה הזרמת דם לידיים, העלאת רמת האדרנלין וסיפוק אנרגיות שאפשרו לנו לתקוף בעת הצורך. כשהאיום היה גדול מדי, האדם הגיב בפחד. הפחד גרם להזרמת דם לרגליים , כך שאפשר בקלות יתר להפעילם ולברוח מהמצב המסוכן.

דוגמה אחרת, חיובית יותר, של הפעלת הרגשות בהישרדותנו היא באהבה ובמשיכה המינית. רגשות ותחושות אלו הזרימו דם לאיבר המין וכך אפשרו קיום יחסי מין והתרבות המין האנושי. עצב גורם להחלפת חומרים איטית יותר ומורידה את קצב הפעילות שלנו, וכך מאפשר לנו התכנסות. בקיצור, רגשות שהתעוררו במצבים שונים הפעילו מערכות פנימיות שעזרו לנו להתמודד עם המצב הנתון.

שני מוחות האדם

מחקרים בתחום הנוירולוגיה מוכיחים היום שלאדם שני מוחות הפועלים באופן מקביל ועצמאי – המוח הרציונלי והמוח הרגשי. אחד חושב ושני מרגיש. ישנם יחסי גומלין ואינטראקציה בין שני המוחות האלו. האחד, הרציונאלי, אוסף נתונים ומנתח אותם בצורה לוגית- מתמטית, מתרגם לסמלים ומילים, מבקר ומעריך פעולותינו. השני, פועל באופן אימפולסיבי ללא עיבוד נתונים ובדיקת אפשרויות של תגובות שונות ומועדפות.

שני המוחות רוב הזמן פועלים באיזון ובשיתוף פעולה, כך שמזינים מידע במשותף. המוח השכלי מאכסן בזיכרונו נתונים ומידע (DATA) וכל המערכות המסוגלות לעבד נתונים אלו, להוציא מסקנות לוגיות. זה המוח האובייקטיבי – המחשב שלנו. המוח הרגשי שומר בזיכרונו את התחושות, רגשות ואת האווירה שספגנו באירוע מסוים.

מוח רגשי מוח שכלי

איזון



חושים רגשות "אווירה" מידע אירועים עיבוד
נתונים

בכל מפגש בינינו (סובייקט) לבין הסביבה (אובייקט) אנו מפעילים את המוח כדי לזהות את האובייקט, ללמוד אותו, להבין אותו ולדעת איך להגיב. בכל מפגש כזה ישנו דו-שיח בין שני המוחות. האחד מחבר אותנו למידע האובייקטיבי (במקרה של חפץ– צורה, גודל, צבע, שימוש, וכו'. במקרה של אדם – מיהו וכל מידע המזהה אותו) והשני לתחושות ולרגשות שלנו כלפי אותו אובייקט. בדו-שיח הזה נוצרת התבנית התגובה (גשטלט). כמה שיותר נפעיל את שני המוחות ונקיים דו-שיח נוכל ליצור ההתנהגות הרצויה לנו ביותר. אבל, מה קורה כשאחד מהם הוא שולט על השני ואין דו-שיח, זאת אומרת מה קורה כשהמוח השכלי או המוח הרגשי שולטים אחד על השני.

מוח רגשי

1. ההשקפה הקונבנציונאלית במדע המוח אמרה כי העין, האוזן ואיברים חושיים אחרים משדרים אותות לרמה, ומשם אל אזורי עיבוד המידע החושי שבניאו-קורטקס, ושם הופכים האותות לאובייקטים שאנו תופסים. האותות ממוינים בהתאם למשמעויותיהם, כך שהמוח מזהה כל אובייקט ומכיר במשמעות של נוכחותו. מן הניאו-קורטקס משוגרים אותות למוח הלימבי, ומשם מוקרנת התגובה הנכונה דרך המוח ויתר חלקי הגוף.





2. לדו, גילה צרור קטן של נוירונים המוליך היישר מן הרמה אל השקד, בנוסף לאותם נוירונים העוברים דרך הנתיב הראשי אל הקורטקס. הנתיב הקטן והקצר יותר - מעין סמטה אחורית נויראלית - מאפשר לשקד לקבל מספר תשומות ישירות מן החושים ולהתחיל בתגובה, לפני שתשומות אלה נרשמות במלואן בניאו-קורטקס.



3. תגלית זו מבטלת ההנחה שהשקד תלוי לחלוטין באותות מן הניאו-קורטקס לצורך עיצוב התגובות הרגשיות שלו. השקד יכול לגרום לתגובה רגשית דרך נתיב החירום, אפילו בשעה שמעגל מקביל מתחיל לפעול בין השקד לבין הניאו-קורטקס.


4. המערכת הרגשית יכולה לפעול ללא תלות בניאו-קורטקס. תגובות רגשיות וזיכרונות רגשיים מסוימים יכולים להיווצר ללא שום השתתפות הכרתית, קוגניטיבית, מכל סוג שהוא.

5. באלפיות-השנייה הראשונות שבהן אנו מבחינים במשהו, לא זו בלבד שאנו מבינים באופן תת-הכרתי מה הדבר, אנו גם מחליטים אם זה מוצא חן בעינינו אם לאו,“התת מודע הקוגניטיבי” מציג להכרתנו לא רק זהות של מה אנו רואים, כי אם גם חוות דעת עליו. לרגשות שלנו יש שכל משלהם, המסוגל לפתח ולקיים השקפות ודעות באופן בלתי תלוי בשכל הרציונאלי שלנו.















הצפה רגשית

1. אות חזותי עובר תחילה מן הרשתית אל הרמה, ומתורגם שם לשפתו של המוח. רוב השדר עובר לקורטקס החזותי, ומנותח ומוערך שם, כדי לעמוד על משמעותו ולהוליד החלטה על תגובה נכונה.
2. אם התגובה היא רגשית השקד מקבל אות להפעיל את המרכזים הרגשיים. אולם חלק קטן יותר מן האות המקורי עובר במישרין מן הרמה אל השקד בשידור מהיר יותר, המאפשרת תגובה מהירה יותר(אם כי פחות מדויקת). באופן זה, השקד יכול לגרום לתגובה רגשית עוד לפני שהמרכזים הקורטיקליים הבינו בצורה מלאה מה בדיוק קורה.
















כפי שראינו האדם בעת מצוקה מפעיל מערכת של לחימה- בריחה
( FIGHT-FLIGHT: F-F ). תגובה זו היא תגובה אינסטינקטיבית-רגשית. כשהיא מתרחשת אין דו-שיח מוחי. המוח הרגשי שולט באופן מוחלט בתגובת האדם. במצב זה אנו אומרים שהאדם מוצף רגשית. כפי שאפשר להבין במצבים מסוימים, ההצפה הרגשית היא חיובית ותורמת לנו. כשאנחנו בסכנה או כשאין לנו זמן לעבור תהליך חשיבה ועיבוד נתונים כדי להחליט מה האפשרות של התגובה האופטימאלית ביותר טוב שיש לנו מנגנון "שמחליט במקומנו" ולא מחכה לנו לאסוף נתונים, לעבד אותם, להוציא מסקנות ולהחליט. ההצפה הרגשית או המנגנון F-F מאפשרים לנו קיצור דרך בתגובתנו למצב נתון. היתרון של המוח הרגשי הוא לזהות מיד משבר, מצב טראומתי ומצב איום, ולהגיב לפני שהמוח הקוגניטיבי מעבד הנתונים.
החיסרון של המוח הרגשי הוא להגיב מייד בלי לעבד נתונים רציונאליים ועובדתיים. להגיב אסוציאטיבית למצבים טראומטיים, גם כאלו שאינם קיימים עוד.


תקופת הסנאי

בסוף המאה העשרים העולם נהיה מורכב יותר, הסביבה משתנה במהירות שלא הכרנו קודם, אנו חיים בסביבה מזוהמת מבחינת אוויר, רעש, מרחב ויזואלי. עלינו להסתגל למצב זה ולהיות מסוגלים לזהות את השינויים בכל רגע ורגע. קשה לנו להפעיל את החושים בסביבה כזו, קשה לנו לזהות ולהפעיל רגשות עם כל כך הרבה שינויים מרגע לרגע. העולם המערבי נהיה יותר ויותר תחרותי והשגי. אנו חושדים בכולם ורואים בכל מצב איום על קיומנו. אנו מבולבלים, מתוסכלים, כועסים ומפוחדים, לכן אנו מוצפים רגשית ומפעילים את המנגנון F-F.
כמו הסנאי המגיב מיידי בזינוק מהיר לבריחה מיד עם האות הראשון למשהו שהעלול להצביע על אויב אורב, או זינוק מהיר להתקפה לקראת סימן למשהו שאפשר לאוכלו.

אנו חיים בתקופת הסנאי. איננו מסוגלים להבדיל בין מצבים המאיימים על קיומנו. אנו כועסים, מפוחדים, מתוסכלים מהתור בבנק עד כדי הרמת קול ואלימות מילולית, מהכבישים עד כדי סיכון חיינו בתגובה על נהג שני, מהמצב הביטחוני עד כדי לינץ', מהמצב הכלכלי-חברתי עד כדי ניתוק, מהילד שזורק את התיק בי"ס בכניסת הבית עד כדי הענשה ללא פרופורציה ואפילו אלימה, מהשכן שזורק אשפה דרך החלון עד כדי ירי , מהמפלגה שלא נצחה בבחירות עד כדי רצח, מהבן/בת זוג שלא סוגר את משחת השיניים ומהיחסים שלנו עם בן/בת זוג עד כדי מכות רצח, מהשינויים החלים מסביבנו עד כדי התאבדות.

לכעוס, לפחד, להיות מתוסכל הם רגשות לגיטימיים ביותר. הבעיה היא התגובה. היכולת שלנו ליצור דו-שיח בין המוח הרגשי למוח השכלי. היכולת שלנו להיות מוצפים ולהפעיל מנגנון F-F אך ורק כשיש איום קיומי. היכולת להפעיל את החושים, התחושות, הרגשות, המחשבות באופן מאוזן. היכולת שלנו הפנימית "לדעת" מתי ומה להפעיל בכל רגע ומצב נתון.

פיתוח האינטליגנציה הרגשית ומבניות החיים הם התשובה . פיתוח האינטליגנציה הרגשית הוא שינוי בתוכן וביחס אל עצמי, אל האחר, אל הסביבה – אל החיים. מבניות החיים הוא שינוי בצורה, בזמן ובמעגל היום. מבניות החיים תשפיע באופן ישיר על תוכן החיים, על סדר עדיפויות ועל השינויים. אי אפשר את האחד ללא השני. כפי שציינתי במבוא, אי אפשר ליצור סביבה בוטחת, משתפת פעולה, רגועה בה ניתן להיות מאוזנים כשהמערכת הערכית החברתית מעודדת תחרות והישגיות וטוענת שהחזקים והטובים יצליחו. אי אפשר להיות מאוזן כשמבנה החיים לחוץ, לדוגמה אנשים העובדים 10-12 שעות ביממה.







5 שלבי פיתוח האינטליגנציה הרגשית
1. זהות רגשות ומודעות עצמית: ההכרה בהרגשה בעת שהיא מתרחשת - היא אבן היסוד לאינטליגנציה הרגשית. ליכולת לתעל הרגשות מרגע לרגע יש חשיבות מכרעת בכל הנוגע לראייה פסיכולוגית ולהבנה עצמית. אי היכולת להבחין ברגשותינו האמיתיים מפקירה אותנו לחסדיהם. לאנשים בעלי ודאות גדולה יותר לגבי רגשותיהם, הם נווטים טובים יותר של חייהם, משום שהם נהנים מתחושה בטוחה יותר של הרגשתם לגבי החלטות אישיות, החל בקביעה עם מי להתחתן וכלה בקביעת איזו עבודה לקבל.



2. ניהול רגשות: טיפול ברגשות כך שיהיו נכונים ונאותים הוא יכולת הנבנית על מודעות עצמית. הקניית מיומנויות לנחמה עצמית, התנערות מחרדות, מדיכאון או מהתרגזויות מוגזמות ונבחן את התוצאות הנובעות מכישלון במיומנות רגשית בסיסית זו. אנשים שיכולתם זו גרועה נאבקים ללא הרף ברגשות של מצוקה, ואילו אלה שמצטיינים בה יכולים להתאושש במהירות רבה מתהפוכות ומתבוסות המתגלות במהלך החיים.





3. יצירת מוטיבציה עצמית: גיוס רגשות לשירותו של יעד הוא חיוני למתן תשומת לב, ליצירת מוטיבציה עצמית ושליטה על המצב, וליצירתיות. שליטה עצמית רגשית - עיקוב סיפוקים ובלימת אימפולסיביות - נמצאת ביסודו של כל הישג, מכל סוג שהוא. היכולת להיכנס למצב של “זרימה” מאפשרת ביצועים יוצאים מן הכלל מכל הסוגים. אנשים שניחנו במיומנות זו נוטים להיות פוריים ויעילים יותר בכל משימה שהם מקבלים על עצמם.
4. הכרת רגשות אצל אחרים. אמפטיה: יכולת נוספת הנבנית על מודעות עצמית רגשית, היא “מיומנות האנשים” הבסיסית והעיקרית. האמפטיה מקטינה את “החרשות” הרגשית ומעוררת ומציתה את האלטרואיזם. אנשים אמפטיים מכווננים טוב יותר לאותות החברתיים, על מה שאחרים צריכים או רוצים. הדבר עושה אותם לטובים יותר בייעודים כגון מקצועות טיפוליים, הוראה, מכירות וניהול.













5. טיפול במערכת יחסים: אמנות מערכות יחסים היא במידה רבה, מיומנות בניהול רגשות אצל אחרים. אלה הן היכולות המחזקות פופולריות, מנהיגות ויעילות בין אישית.













6. עקרונות התוכנית

6.1 הילד במרכז: הסדנה שמה את האדם במרכז העשייה. הסדנה בנויה בתהליך העונה על הרצונות ועל הצרכים של המשתתף. הסדנה לא מטפלת ברגשות "שליליים" ו/או בתגובת ההתנהגותית ברמה הערכית. היא
איננה באה ל;;שפוט את התנהגותו של האדם, אלא בודקת יחד איתו את
יעילותן של התנהגויות שונות להשגת המטרה.

6.2 הילד הוא יצור שלם ( הוליסטי ): האדם מרגיש, חושב ופועל. יש לו עולם(שדה חיים) אחד – הבית, ביה"ס, הרחוב, החברה. כל שינוי בחלק של שדה חייו משפיע על כל השדה. לכן, ההתייחסות שלנו לאדם היא הוליסטית . על האדם להיות מודע לחלקים ולרגשות השונים המשלימים זה את זה .

6.3 יחסים סימטריים: ישנו כבוד הדדי בין המשתתף ומנחה הסדנה. יחסים סימטריים הם אבן יסוד ליכולת של האדם לשתף את הקבוצה ברגשות ולאפשר לתהליך להתפתח. יתכן מאוד שיש שונות ברמת האינטליגנציות המרובות בין כל משתתפי הסדנה ויתכן שלמשתתפים ציון גבוהה יותר מאשר למנחה בחלק מהאינטליגנציות השונות.

6.4 רב-ממדיות: בהתחשב שלבני-אדם יש שונות באינטליגנציות המרובות אנו נפעיל מתודות שונות העונות על האינטליגנציות השונות והמאפשרות לכל אחד לבטא את עצמו בחלקים החזקים ובחלקים החלשים של עצמו, כך שמאפשרים לאדם להתחבר בצורה הוליסטי אל עצמו.

6.5 מורטוריום: הסדנה מאפשרת חוויה מתקנת על העיקרון של ניסוי וטעייה, ולכן אין בסדנה מערכת עונשים לילד/נער ואין שיפוט ערכי או כל שיפוט אחר, כדי לאפשר לילד/נער להתנסות ללא חרדות מבניות.

6.6 גמישות מבנית: "כללי המשחק", חוזה, נקבעים בין הילדים/נערים והמנחה. ישנה אפשרות לשנות כללי המשחק, כל עוד יש דיון והסכמה בתוך הקבוצה על כך.

6.7 "כאן ועכשיו": התהליך מבוסס על החוויות של הכאן ועכשיו. הסדנה מחברת את הילד/נער לרגשות של עצמו ושל ההתנהגותי האפשרי להשגת המטרה. הסדנה אינה מטפלת במקור ובסיבתיות של הרגשות. היא סדנה כוויתית, אבל איננה טיפולית. האחר ובודקת את הרפרטואר

7. היישום החינוכי

אנחנו יכולים לתרגם את שלושת התיאוריות האלו והעקרונות החינוכיים ליישומים חינוכיים:

1. במקום חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי, מערכת אינטגרטיבית

אין יותר חלוקה והגדרות של פורמאלי ובלתי פורמאלי. החינוך הוא אחד, כפי שהאדם הוא אחד. אין זמן לפיתוח חלק של האדם וזמן אחר לפיתוח חלק אחר שלו. נגמר הזמן שמערכת אחת אחראית על האינטליגנציות לוגיות וורבאליות והאחר על יתרת האינטליגנציות.

2. במקום מרחב פיזי מותחם ומוגבל, מרחב בו מתרחשת החיים

הכיתה, המרחב החשוב של הלמידה עד היום אינו קיים עוד. הוא אחד מהרבה מרחבי למידה. כל מרחב הוא מרחב למידה – הכיתה, המרחב החיצוני, הסטודיו למחול ותנועה, המרחב התיאטרלי, המרחב האומנותי, פינת החיי, הרחוב, המוזאונים, בית הכנסת, הבית.

3. במקום מערכת ריכוזית, מערכת קהילתית

המערכת החינוכית עוברת לידיים של הקהילה. אין יותר פיקוח, תוכניות על ותכתיבים מלמעלה. הקהילה, ההורים אחראים על התהליך החינוכי של ילדיהם. הורים-צוות מקצועי-ילדים הם הגורמים הקובעים את התכנים וחינוכיים.

4. במקום בתי ספר המוניים, בתי ספר ממוקדים

במערכות קטנות, הרבה יותר קל ליצור דיאלוג, יחס אינטימי, התחשבות, לקיחת אחריות. בעיקר במערכת כזו ישנה גמישות רבה לשינוי.
יצירת מיני מערכות לא סותרת שיתוף בינן ליצירת מרחבים משותפים הדורשים משאבים רבים.

5. במקום תחרות ומיון, שיתוף ותמיכה

מטרת החינוך היא לפתח את הפרופיל של כל אחד מהחניכים. כך אין צורך של מיון ויצירת מנגנון תחרותי, השוואתי. התחרות היא חלק מהחינוך הבנקאי, כמניפולציה להפחדה. אין ציונים ומבחנים. אלו, מהווים גורם חיברות לשוק עבודה ולהיררכיה החברתית. במקום, ישנה הערכה אישית, בו החניך יחד עם המחנך לומד על עצמו, על הישגיו, הצלחותיו, כישלונותיו.

6. במקום תוכנית קבועה, למידה אינדיבידואלית ויצירתית

הקוהיקולום אינו מאפשר למידה אמיתית. הוא יותר למידה המונית, ממוצעת, של חומר לא משמעותי. המחנך חייב ללמד אותו דבר לכולם באותו זמן, מרחב ומתודה. ז.א. ילמד מי שמוצא משמעות בכאן ועכשיו בחומר הנלמד. במקום זה החניך יחד עם המחנך יקבעו את התהליך החינוכי, כולל את התכנים, המתודות, הזמנים והמרחבים. עצם הקביעה הוא כבר תהליך חינוכי של לקיחת אחריות, יצירתיות, חשיבה, מודעות, התחשבות באחר, וכו'.


7. במקום למידה שכלתנית, תהליך הוליסטי

החווייה הלמידתית היא חווייה הוליסטית. החניך חושב, מרגיש ופועל תוך כדי למידה. הוא נמצא במגע עם עצמו, עם הקבוצה, עם הסביבה ועם הנושא הנלמד. אין שום אפשרות להפריד בין התהליכים השונים אותם עובר החניך בחווייתו.

8. במקום מקצועות, נושאים

העולם אינו מחולק למתמטיקה, סיפרות, תנ"ך, גיאוגרפיה. הפיזיקה אינה נפרדת מהכימיה או מההיסטוריה. אין למידה כזו, מחולקת, גרעינית, כפי שאין למידה שכלתנית ורגשית בנפרד. הלמידה היא הוליסטית, הנושא הוא הוליסטי. הורים, ילדים, מחנכים קובעים את הנושאים המשמעותיים ללמידה. בדיאלוג, בהתחשבות, בלקיחת אחריות. כך התוכן יענה על הצרכים של החניך, המחנך והקהילה. על הפרט ועל הקבוצה של חניכים.

9. במקום לדכא את התנועה, לעודד אותה

תנועות, "הפרעות" ורעשים אומרים לנו הרבה על החניך. במקום לדכא אותם ניתן להם ביטוי, אפשרות לבוא ללא רגשי אשם, פחד או כעס. הם חלק מהחווייה הלמידה.

10. במקום מערכת חובה, אפשרות לבחור

החניך בוחר מה, עם מי, איפה ומתי הוא רוצה ללמוד. יש לו את החופש להגדיר את התהליך החינוכי של עצמו, בדיאלוג עם ההורים והמחנכים, באופן פעיל ואחראי, בעידוד ותמיכה של המערכת.

11. במקום תהליך פסיבי, תהליך חווייתי

רק בחווייה, בהתנסות, במשחק ישנה למידה הוליסטית, בה החניך מעורב באופן טוטאלי, המאפשר לו לחוש, להרגיש, לחשוב, לפעול. רק בצורה כזו הוא לומד ומפנים את העולם.

12. במקום לחנך באמצעות הפחד, חינוך באמצעות האהבה

חינוך הפחד הוא רכישת הכבוד באמצעות הפחד מה סמכות, ע"י עונשים, ציונים, מניפולציות רגשיות. להפך, חינוך באהבה הוא הכבוד ההדדי, באמצעות הדיאלוג, באימון וברצון לתת ולקבל באותה מידה.

13. במקום לחנך לצרכן (to have), לחנך לחיות (To be)

לחנך לחיות בן אדם, ולא להיות אזרח, צרכן על פי מודלים קבועים מראש. לחנך להיות אנושי, מאושר בחווייה בכאן ועכשיו. לא בהכרח להיות מאושר בחווייה פירושו להיות שמח. ללמוד את הרגשות בכללותן, את הפחד, את הכעס, את העצב, את השמחה, את האהבה. האושר הוא להיות במגע עם עצמך.

אין זה המקום לפרט יותר ממה שנעשה כאן. כל קהילה יכולה לקחת עקרונות ויישומים אלו ולהתאים למציאות הנקודתית שלה, לעקרונותיה. כל קהילה תגדיר לעצמה איך היא תיישם נקודות אלו, מה יהיו המרחב, הזמן, הכלים, המנגנון הדיאלוגי של המערכת הפנימית שלה. רק היא תגדיר האם היא תיצור מערכת רק שלה או תכנס לדיאלוג עם קהילות אחרות כדי ליצור מרחב משותף.

























סיכום

רציתי להביא בזה הצעה לשיתוף פעולה, למחשבה משותפת. גם רציתי להביא את עולמי, את מחשבותיי ורגשותיי, בעיקר כאדם מודאג ממה שקורה מסביבו ושמחפש תשובות וגם כאיש חינוך החושב שיש לו תשובות ברורות ביחס למערכת אלטרנטיבית, שיכולה להשתמש כשלד, כנקודה להתייחסות, לחומר מחשבה מגובש. מצד שני, ישנן מספר שאלות שאין לי את הפתרונות. אולי קווי מחשבה ולזה צריך להתעמק יותר, להתייעץ עם אנשי מקצוע המזדהים עם הקווים האידאולוגים של חברה אלטרנאטיבית ודרכם למצוא את התשובות הנכונות יותר.

1. מה גודל האופטימאלי של קהילה כדי שזו תהיה מסוגלת מבנית וכלכלית לתת לחבריה התנאים והשירותים הנדרשים?

על פי התפיסה האידאולוגית כל קהילה מגדירה את גודלה לא על פי נתון פונקציונאלי, אלא על פי הרצונות הפנימיים של חבריה. יהיו קהילות קטנות מאוד (50-100 איש) וקהילות גדולות בעלות אלפים. הקהילות יחליטו האם הן רוצות קשר הדוק עם קהילות אחרות ובאיזה תחומים. קהילות מסוימות ירצו רק בתשתיות האזוריות, אחרות גם בכלכלה ואחרות גם בתרבות וחינוך. שוב, אני מדגיש, אין מודל אידאלי. לו הייתי יודע מה המודל האידאלי הייתי נביא, משיח. אני, אדם ככל אדם, שיש לו חלום, לבנות חברה טובה יותר. לנסות לבנות חברה טובה יותר. כמה שיותר פלורליסטים נהיה, כמה שיותר סוגי קהילות יהיו, כמה שיותר מודלים כלכליים, חברתיים, תעסוקתיים, אקולוגיים, חינוכיים, רפואיים, משפטיים, כך יגדל הסיכויים שנצליח למצוא תשובות בתחומים הרחבים שמקיפים את חיינו.

אני רואה שיתופים בין קהילות. למשל כדי לבנות את המודל של המערכת החינוך שאני רוצה, על פי אינטליגנציות מרובות, אני צריך מספר רב של ילדים, ולכן או שקהילתי תהיה מספיק גדולה לכך או שנתחבר לקהילות המעוניינות באותה מערכת חינוך ונבנה ביחד אותה, בשותפות. דוגמה נוספת, "המרכז ליד שנייה". אני רואה מרכז ענקי, אזורי, מן שוק, בו כל מי שיש לו מיקרו-עסק יכול לבוא לשם ולמכור את מוצריו. ברור שבתי חולים נצטרך לעשות בחיבורים קהילתיים. כמו שיש דברים שברור לי שלא נצטרך את זה ולא משנה גודל הקהילה. אין שום צורך במערכות על, מטה של נושאים כמו בתי משפט, מערכת חינוך, רווחה ועוד. הדברים האלו נעשים בתוך הקהילה וכשיש צורך לחבר בין שתי קהילות תמיד יהיה אפשרי. במידה ונוצר סכסוך בין קהילות אפשר לפתור את הנושא באסיפה המייעצת ולבקש הבוררות שלה.


2. האם כל תחום אפשר ליצור מיקרו-כלכלה, מיקרו-עסק?

התחושה שלי אומרת שלא. ישנם תחומים שצריך מפעלים גדולים, העובדים 24 שעות ביום, כדי שיהיו כדאיים ואפשריים. מפעלים עם טכנולוגיה מתקדמת שאין אדם אחד יכולת ליצור. במקרים האלו הפיתרון היא, שוב, שותפות. לא בעל עסק אחד, כל יכול, אלא שותפים. אין משכורות. יש מניות המפעל שמתחלקים בין האנשים על פי נוסחה שהם קובעים. גם במקרה הזה אין לי את הנוסחה הפלא. אפשר לחלק שווה בשווה בין כל העובדים, אפשר לחלק על פי השנים של עבודה. ואם המצאתי משהו, לא מגיע לי בונוס? ואם עבדתי יותר מאחרים? כל התשובות האלו הן ברמה של השותפים לעסק ו/או לקהילה. לאשתי ולי יש עסק בתחום החינוך. אנו מעסיקים מדריכים ומזכירה. אחרי 20 שנה של עבודה קשה ולפעמים של הפסדים רבים, המדריכים והמזכירה יחלקו איתנו ברווחים שווה בשווה? לא מגיע לנו על כל השנים האלו? על הידע וניסיון שצברנו? לא יודע!!! אני בעצמי לא יודע מה הכי צודק ונכון לעשות. ולכן, אנחנו נלך על מעבדה, על חיפוש. וכמה שיותר ניסיונות יהיו, נדע לאיזה דרכים לא ללכת ואולי נמצא את אלו שמובילות לחוץ ליער. לפתרון הצודק.

3. מה לעשות עם מכוניות?

בנקודה הזו יש לי דעה ברורה, למרות שאנני יודע האם היא נכונה. צריך להגיד שלום ותודה רבה למכוניות. הן שרתו אותנו 100 שנה בנאמנות. עזרו לעולם להתפתח. קצרו מרחבים, העסיקו מיליוני אנשים, אבל כרגע הן מפריעות, הן פוגעות באיכות חיינו. הגיע הזמן למצוא פתרון אחר. אנחנו לא מחפשים אך ורק בגלל האינטרסים של התאגידים הענקיים ושל ה"כלכלה שוק". בעיית הזיהום היא הבעיה מספר אחת. חומר גלם , דלקים לאנרגיה, תשתיות של הדרכים גורמות נזק בלתי הפיך לטבע. היום יש פתרונות אלטרנטיביים. בסיס התחבורה צריכה להיות בתחבורה ציבורית. רכבות, אוטובוסים, סירות, וכו'. אפשר לחשוב על הרבה אפשרויות של תחבורה יעילה. עוד יותר עם אין לנו "חברה עובדת נורמטיבית". אין שום סיבה שכולנו נתחיל את העבודה ב- 8:00 ונסיים אותה ב- 16:00. שינוי וגוון שעות העבודה תוריד את העומס על התחבורה. ביטול המקרו עסקים גם. המיקרו עסקים יהיו במרחק הגיוני מהבית, אם לא בבית עצמו. בניו יורק הממוצע של המכוניות היא 7 ק"מ לשעה, בכבישים 30 ק"מ לשעה, אז למה אנו יוצרים מכוניות עם יכולת של 200 ק"מ כשרוב הזמן אין לנו את היכולת להשתמש בזה. התשובה ברורה, שוב קשור עם התפישה הצרכנית קפיטליסטית, שמנסה לשכנע אותנו על הצורך הזה ועל כך שמכוניותם טובה יותר מהאחרות.
מה לא להגיד על המסחר סביב המכוניות – מוסכים, משרד הרישוי, אישורים וביטוחים, תביעות של עו"ד, מסחר יד שנייה. מכוניות מעסיקות מיליוני אנשים באופן ישיר ובאופן עקיף. ביטול מכוניות יגרום לאבטלה ענקית, של הפסדים ענקיים של האליטות הכלכליות. אני יתייחס לזה כשאלה נפרדת, בקשר לכל הענפים שאנו מבטלים ושל מיליוני המובטלים שתפישה זו תגרום.

4. מה עם המובטלים שחברה כזו תיצור, ע"י כך שתקטין את הצריכה, תבטל את הענפים של בנקים, ביטוחים, בורסה, משרדי ממשלה ועוד?

התהליך הזה כבר קיים. מפעלים מפטרים עובדים ומחליפים אותם ברובוטים. המחשבים מקטינים את העובדים בענף השירותים. זה מגדיל את הרווחים של המפעל, חברה ולכן כדאי לבעלים. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שתהליך זה רק התעצם בעתיד הקרוב עם התפתחות של הננו-טכנולוגיה ושל הרובוטיקה. יותר ויותר אנשים יהיו מובטלים, ללא פרנסה, ללא מעש. החברה האלטרנטיבית היא, דווקא, הפתרון לתהליך הזה. היא מהווה תשובה לאנשים האלו. גם ברמה של תוכן החיים, בהם העבודה היא לא העיקר, היא אמצעית להגשמה העצמית של האדם. הצרכנות היא לא מטרה ולכן אין צורך יותר לעבוד כדי לצרוך עד אין סוף. החברה האלטרנטיבית נותנת את אפיקים חדשים להגשמה העצמית. היא עוזרת לאדם למצות את עצמו ולבטא באמת את הייחודיות שלו.

5. מה עם רועה האדם? סכסוכים, פשע, וכו'?

החברה החדשה לא תהפוך את האדם לקדוש מונה. פחד, כעס, קנאה, דחף לנקמה עדיין יהיו חלק מבני אדם. רגשות אלו הם חלק מבני אדם. וכך גם התגובות שלו יהיו בהתאם. פחד וכעס יובילו אותנו למעגל הפחד והכעס ומשם לתגובות של אלימות ובריחה. אבל החברה האלטרנטיבית, הקהילה וצורת החיים שהיא מציעה, הן גורמים מניעתיים לכניסה למעגל הכעס והפחד. חברה כזו ומערכת החינוך שלה יכולה לתמוך באדם בהתמודדות שלו עם הרגשות האלו ולפתור אותם בדרכים אחרות, טובות יותר לעצמו ולסביבה. ראינו בפרק של מעגל הפחד והכעס שתסכול , הצפה רגשית ומשברים של מצב כלכלי, לחץ, פונקציונאליות של החיים הם חלק מהגורמים לכניסת למעגל. החברה האלטרנטיבית מקטינה בהרבה את הגורמים האלו עד כדי אי רלוונטיות שלהם באדם. נשארו את הגורמים הרגשיים ובריאותיים שע"י מערכת חינוך ומערכת תמיכה חברתית יכולים לקבל מימד אחר.עם פיתוח האינטליגנציה הרגשית של חברי הקהילה, אלו יהיו מוכנים יותר להתמודדות עם בעיות רגשיות ובריאותיות.




6. אז מה נעשה עם לא נעבוד כל כך הרבה ורוב הזמן חיינו הוא לבטלה?

לא נעבוד כן, לבטלה לא. סוף כל סוף נוכל להקדיש את זמננו לחיפוש עבור הדברים האמיתיים שבשבילם אנו פה. אני תמיד טענתי שאנחנו לא נמצאים פה כדי לקום ב-7:00 בבוקר כדי ללכת לעבוד בעבודה פיזית או פקידותית, לחזור הביתה ב- 17:00, להכין אוכל, לראות טלוויזיה וללכת לישון. ללכת לאיקאה לקנות משהו שבמבצע, לטייל 3 ימים בשנה במועדון בטורקיה. צריך להיות משמעות אחרת לחיים שלנו, שאם לא מה הטעם? זה תפקידנו החדש, זה מה שמאפשרת לנו את החברה האלטרנטיבית. שלכל אחד יהיה את התנאים למצות את עצמו, ללכת בחיפוש דרכו כדי לצאת מהיער. אולי יש אלפי דרכים, אולי יש רק דרך אחת. אבל, אנחנו כרגע חוזרים על אותה דרך, שמראש אנו יודעים שלא מובילה אל מחוץ ליער, להפך היא מכניסה אותנו עוד יותר ביער, בחלק הכי חשוך שבו.

7. מערכת הבריאות דורשת מקרו – בתי חולים, חברות לתרופה, מחקר וכו'?

המערכת הבריאות בנוייה היום עם תפישה קפיטליסטית, צרכנית. יש מחלה, מפתחים תרופה, טכנולוגיה כדי לרפא אותה ומוכרים את זה בהון, שרק חלק קטן יכול להשתמש בהן. לאומת זאת מעט משקיעים למנוע את המחלה. שם אין כל כך הרבה כסף, אז לא כדאי. אם בונים מערכת רפואית מונעת טובה אז מה נעשה עם כל בתי החולים, איך נמכור תרופות, ביטוחי בריאות וחיים, איך הרופאים התעשרו?
בחברה האלטרנטיבית הדגש הוא במניעה. תפקיד הרופא הוא לדאוג שהפציאנט שלו יהיה בריא. יצרך תזונה נכונה, יעשה מספיק פעילות פיזית, יעשה הבדיקות בזמן הנכון.
עלות התרופות לא בחומרים ובמורכבות שלה, אלא במחקר וברווח הענק שמרוויחות היום את החברות האלו.

הטכנולוגיה היום מאפשרת לנו לחזור לתקופה שהתרופות נעשות ע"י הרוקח. לכן, אין צורך למפעלים הענקיים האלו.

8. מה עם מזון?

אני לא רואה באוכל רק אמצעי קיום. אני נהנה. זה אחד מהתענגות שלנו. אבל, החברה הקפיטליסטית הפכה את האוכל למוצר צרכנות. לאכול כמה שיותר, לצרוך כמה שיותר, מהר, זול. אנחנו משמינים יותר ויותר. יותר מחלות מופיעות כתוצאה של אכילה לא נכונה – סרטן, מחלות לב, מערכת עיקול ועוד. גם בתחום הזה החברה האלטרנטיבית מוצאת פתרון. דרך התפישה שלה האנטי-צרכנית, דרך המיקרו-חברות ודרך המערכת החינוך והבריאות.